‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 

רומאן יעקובסון 

הפונקציות. 

פונקציה אמוטיבית/אקספרסיבית. 

פונקציה קונאטיבית. 

פונקציה רפרנציאלית.

פונקציה פאטית. 

פונקציה מטא לשונית. 

פונקציה פואטית. 

הקשר בין מרכיבי התקשורת. 

באחטין

ביוגרפיה. 

שנים ראשונות. 

חוג בכטין 

גלות בקזחסטן ובסרנסק. 

"הגילוי מחדש". 

הגותו 

חלוקה לתקופות. 

ביקורת הרומן 

קרנבליות. 

הטרוגלוסיה. 

דיאלוגיזם.. 

כרונוטופ. 

השפעה. 

תרבות פופולרית. 

האופן שבו תופס יעקובסון את אקט התקשורת לאופן בו תופס אותו בחטין 

ביבליוגרפיה. 

שלושת רעיונותיו הגדולים של יאקובסון בבלשנות משחקים תפקיד עיקרי בתחום זה עד ימינו: טיפולוגיה בלשנית,מסומננות markedness ואוניברסלים לשוניים. שלושת המושגים האלה שזורים זה בזה באופן הדוק: טיפולוגיה היא הסיווג של לשונות במונחי מאפיינים דקדוקייםמשותפים בשונה ממקור משותף, למשל, מסומננות היא, בתיאור גס, מחקר הבודק כיצד צורות מסוימות של ארגון דקדוקי "טבעיות" יותר מאחרות, ואוניברסלים לשוניים הוא חקר מאפיינים כלליים של שפות בעולם.

יעקובסון הניח את אקט התקשורת בתוך סטרוקטורה נוקשה המורכבת ממוען,נמען,שדר, מגע, צופן ורפרנט. סטרוקטורה שייחדה את הספרות כדומיננטה פוטית של אקט התקשורת כלומר ניתוח בלשני. בחטין בעצם סירב לראות בשפה באופן בלעדי כלי בלשני אלא הוסיף ואמר שהשפה עצמה, המבע לפי תפיסתו, מכיל בתוכו את השיח. והשיח בפני עצמו מכיל בתוכו מאפיינים חברתיים-אידואלוגיים-לשוניים שמהם צומחת ומשתנה הספרות והיא היא המאפיינת האמיתית של הספרות[1]. כלומר בניגוד לסטרוקטורה של יעקובסון, מערכת אקט התקשורת שבונה בחטין מכילה בתוכה: דובר,שומע, אובייקט,מבע,אינטרטקסט שמכיל בתוכו את השיח. שהשיח כמו שציינתי מכיל בתוכו מאפינים חברתיים-אידואלוגים-לשוניים. כמו גם שהשיח מייצר ז'אנר. לטענתו ז'אנר הרומן מאופיין על ידי ריבוי קולות שעומדים בסתירה אחד לשני. אקט התקשורת שמציע בחטין לא מציית לתבנית בעלת אלמנטים נתונים מראש שהמשמעות שלה היא הפונקציה של היחסים בינהם, אלא קודם כל אקט התקשורת הוא אקט השרדותי מבחינת הסובייקט שקיים רק כאשר מתאפשרת התקשורת. 

אפשרות נוספת (מאת אור): הבדלי התפיסה בין יעקובסון לבחטין ביחס לאקט התקשורת נובעים מהאופן בו תופשים שני ההוגים את השפה ואת המשמעות המיוצרת מאותו מערך שיח המתקיים בה. יאקובסון הוא סטרוקטורליסט, המזהה את השפה כתבנית, כמערכת שהסובייקט כפוף לה לצורך ייצור משמעות. מבחינת יאקובסון, השיח אינו אלא תוצר של פונקציות המתעתדות להעביר תקשורת מסוג מסוים: הפעלת הנמען (קונטיבית), הסברת הדברים (מטא לשונית) וכדומה. משום כך, השפה מייצרת בדיעבד את המשמעות, ומספר הצורות הקיים בה מוגבל. בה בעת, בחירת המילים שאנו עושים בהם שימוש נעשית דרך ציר ברירה (הציר ממנו נבחרים דברים מתוך קבוצה מסוימת) וציר רצף (מיקומם של אותם אלמנטים לצד אלמנטים מפרדיגמה אחרת), כאשר אנו מחויבים בשוויון ערך ע"מ שהאלמנטים יעבדו יחד בצורה רפרנציאלית. זוהי פעולה לוגית שאין לה מגע אינדיבידואלי. יאקובסון מכנה זאת "תסמוכת בין מסמנים". בה בעת, בחטין הוא מרקסיסט, מזהה את השפה כמתארגנת לתוך ז'אנרים שונים של שיח. הטקסט, המורכב מאלמנטים שפתיים, אינו אחיד ומקבל את זהותו ממגוון הקולות המנהלים בו ויכוח. בכך חולק על הסטרוק' בכלל ועל יאקובסון בפרט- שראו בשפה רק מספר נתון של צורות אפשריות. טוען שכשדה סוסיר מדבר על בלשנות, הוא מתעלם מכך שמעבר לאותן צורות שגם יאקובסון מתייחס אליהן, יש עוד פעולה וזה החיבורים בין אותן צורות. בשפה אכן תיתכן דו משמעות ומעלה לאותה מילה, מה שיוצר רב- דיבוריות. תנאי ההשתנות של הרב דיבוריות היא הרב לשוניות (הטרוגלוסיה), המתבטאת לדוגמא בעירובן של מספר שפות או בשילוב של שפה גבוהה ונמוכה. פעולת התקשורת, ע"פ בחטין, נעשית כך שמבחינת השפה יש צורות דיבור האופייניות לחלקים מסוימים בחיים החברתיים שלנו. המבע (הדיבור הפרטי) הוא גם חלק בתוך אותו שיח. אולם, הוא אינו מוגדר רק כאלמנט בתוך התהליך התקשורתי, אלא כבעל סמכות אמת- תוקפו נובע מכך שיש דובר שאומר אותו, אך גם מאזין ששומע אותו, ושניהם מתקיימים באופק משותף, שווי ערך ובעלי מעמד עצמאי .

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)