‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי המשטר ירדן בכלל ובמלחמת האזרחים בפרט?

תוכן עניינים

שאלת המחקר:

מבוא

ירדן במאה ה-20

יחסי ירדן ישראל

פוליטיקה

יחסי חוץ

דמוגרפיה

צבא הכוחות המזוינים של ירדן

דת

צורת המשטר בירדן

תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית ומצבה ב-1967

'החזית העממית'

ארגוני מחבלים שאינם חברים באש״פ

ההידרדרות - ירדן ואירגוני המחבלים 1968-1970

סילוק אירגוני המחבלים מירדן ספטמבר 1970-יולי 1971

תוצאותיה והשלכותיה של הפעולה הירדנית

השפעות על אירגוני המחבלים

אחרי מלחמת ששת הימים

מה היו המטרות של הירדנים ?

למה הירדנים הפסיקו בסוף ספטמבר ?

הגורמים לפעולה

תוצאות הפעולה

ביבליוגרפיה

המשטר בירדן היה ועודנו משטר מלוכני, שבראשו עומד בן למשפחה ההאשמית, הצבא תמיד היה נאמן לשלטון ולמשטר והוא עשה כל שנדרש כדי להשאיר אותם על כנם. השלטון לא איפשר קיום של חיים דמוקרטיים (למרות בחירות ופרלמנט) והוא פחד מקיומה של אופוזיציה ופעל נגדה. למשפחה ההאשמית ובייחוד לחוסיין היה קשר עמוק לגדה המערבית, מכיוון שהם תפסו אותה כשריד האחרון שקיים לממלכה הערבית הגדולה שהם שאפו להקים. קשר זה לא ניתק גם כשהגדה נכבשה ע"י ישראל ב-1967 וירדן הוסיפה להתנהג כאילו הגדה שלה. לירדן המלוכנית היתה בעיה חמורה של לגיטימציה- היא נתפסה ע"י חלק מהעולם הערבי (החלק שכינה עצמו 'פרוגרסיבי') כתוצר של האימפריאליזם אפשר לפגוע בו. לכל סיכום ומסקנות 133 אורך השנים ירדן זכתה לתמיכה של המעצמות הגדולות בעולם (גם ברה"מ תמכה בקיום המשטר המלוכני) ובעיקר של בריטניה וארה"ב. לפלסטיניים היה ניגוד אינטרסים מול ירדן, מכיוון שגם הם רצו שליטה על הגדה המערבית (כחלק מפלסטין העצמאית) שסופחה לירדן, ובתוך ירדן הם רצו עוד יצוג בחיים הפוליטיים (הפלסטיניים היו רוב בירדן ועירערו את היציבות מכיוון שהיו רגילים לשלטון יחסית דמוקרטי בארץ ישראל). הקמת אש"פ ב-1964 סיבכה את העניין, מכיוון שהיא העניקה לפלסטיניים גוף מייצג שפועל למען הקמת מדינה עצמאית לפלסטיניים. מכיוון שמשמעות הדבר היתה ניתוק הגדה המערבית מירדן ולקיחת זכות ההחלטה על גורל הפלסטיניים מירדן, השלטון בירדן התנגד לגוף זה. אחרי 1967: מלחמת ששת הימים היוותה קו שבר לתהליכים במזרח התיכון. בחלק זה אני אסכם את הדברים שהשתנו בירדן, אצל אירגוני המחבלים וביחסים ביניהם ואשר השפיעו על אירועי מלחמת האזרחים. בעקבות המלחמה נשברה החלוקה של העולם הערבי וירדן התקבלה כחברה לגיטימית בו. מצד שני המלחמה וההתפתחויות שאחריה קיבעו את זכותם של הפלסטיניים ליצג את עצמם כקונסנזוס בעולם הערבי, מה שגרם לבעיה גדולה ואף קיומית לממלכת ירדן, מכיוון שיש מאז שתי ישויות שדורשות שליטה על הגדה המערבית. גל הפליטים שהגיע לממלכה, בעקבות המלחמה, החמיר את בעיית הלגיטימציה הפנימית של המשטר. כלכלת הממלכה כמעט והתמוטטה בעקבות אובדן הגדה המערבית וזרם הפליטים שהגיע לממלכה. מדיניות הגשרים הפתוחים של ישראל, שאיפשרה קשר בין הגדות, הצילה את הכלכלה הירדנית. התחזקות אירגוני המחבלים בעקבות המלחמה, והמעבר שלהם לאסטרטגיית 'המאבק המזויין' איימו על המשטר בירדן, כמו גם הפעולות שלהם, שגרמו לתגובות ישראליות ואיימו להפיל את המשטר בירדן. לכל אורך התקופה היו שתי תפישות בצמרת השלטון בירדן: אחת- קראה להתעמת עם אירגוני המחבלים (בראשות אל-תל) והשניה- קראה לעזור להם (בראשות אל-תלהוני). בתקופה זו גם אין בחירות בירדן. מערכת היחסים עם ישראל נשארה בעינה בעקבות המלחמה ('שותפות אסטרטגית' בעיקר כנגד הפלסטיניים). ההידרדרות והפעולה ההידרדרות- כאמור, מעמדם של אירגוני המחבלים בעולם הערבי הלך והתחזק אחרי מלחמת ששת הימים, ומעמדם רק התחזק אחרי השתלטותם על אש"פ ב-1968, מכיוון שכך הם קיבלו גם את הלגיטימציה של מייצגי הפלסטיניים וגם את הכבוד של היחידים שלוחמים נגד ישראל. בעקבות חיסול המאחז שלהם בגדה המערבית ע"י ישראל, עברו אירגוני המחבלים לפעול מהגדה המזרחית. תחילה הם סיכום ומסקנות 134 עברו לבקעת הירדן וככול שהלחץ הישראלי גבר כך הם עברו יותר ויותר מזרחה. התגובות הישראליות פגעו בכלכלה הירדנית (כמעט חיסלו את החקלאות שלה), והדאיגו מאוד את חוסיין שחשש ליציבות משטרו. אירגוני המחבלים הקימו, למעשה, מדינה בתוך מדינה בירדן והחלו להתנהג כשליטים באיזורים שבהם הם התיישבו, בעקבות כך, התפתחה אצלם תפיסה שאמרה שצריך לכבוש את ירדן כקרש קפיצה לפלסטין. אומנם לא כל האירגונים התלהבו מאוד מתפיסה זו, אבל לפי המשברים החוזרים ונשנים שהתבצעו בירדן, היה ברור שבמקרה של מאבק עם השלטון כל האירגונים השתתפו בו. במשברים שהתרחשו בירדן בין ינואר 1968 לספטמבר 1970 (והיו עשרות כאלה, בעוצמות שונות), היה ברור שהכוח הצבאי של ירדן גדול בהרבה מהכוח של אירגוני המחבלים, אבל בגלל הססנותו של חוסיין להשתמש בו ובגלל שהאירגונים סמכו על תמיכת העם וחלק מהצבא בהם, הם חשבו שיוכלו להביס כוח זה. בסביבות חודש יוני 1970 החל חוסיין לחשוש שהצבא יתמרד עם הוא לא יפעל בצורה נחרצת כנגד אירגוני המחבלים. הסכמת ירדן ליוזמת יארינג הובנה ע"י אירגוני המחבלים כנסיון פגיעה בהם והיתה בשבילם עילה למלחמה, מכיוון שהם היו בטוחים שהם ינצחו בה הם החליטו לצאת למלחמה כנגד השלטון הירדני. חוסיין שנדחק לפינה היה חייב להגיב (בגלל לחץ הצבא ויותר מכך בגלל האפשרות שהוא יאבד את השלטון) ויצא למלחמה כוללת נגדם. הפעולה- מטרות הפעולה היו חיסול מוחלט של ה'מדינה בתוך מדינה' שהקימו אירגוני המחבלים, הירדנים לא הצליחו לבצע זאת בספטמבר 1970, מכיוון שהתערבות העולם הערבי, עצרה אותם. במהלך הפעולה, שנמשכה עשרה ימים, הצליחו הירדנים לפגוע קשות באירגוני המחבלים, לעצור ולגרש פלישה סורית מוקטנת (בגלל חילוקי דעות בצמרת הסורית) ובעקבות כך לחסל את המדינה העצמאית שאירגוני המחבלים הקימו באיזור אירביד. הירדנים הצליחו לפגוע קשות באירגוני המחבלים, מכיוון שכל הדברים שאירגוני המחבלים סמכו עליהם לא קרו: מדינות ערב לא התגייסו לעזרתם (סוריה לא תקפה בכוח מלא, הכוחות העיראקים והסעודים שישבו בירדן לא התערבו מכיוון שהיו נחותים מהכוח הירדני ולא רצו לפתוח במלחמה מעמדה זו, העיראקיים לא תקפו גם מכיוון שהם לא רצו לעזור לסורים. הצבא הירדני נשאר נאמן ברובו למלך ואילו האוכלוסיה הפלסטינית לא התערבה בגלל חששה מאיבוד כל מה שהיה לה). אחרי אירועי ספטמבר, שינו הירדנים את הטקטיקה ועברו לנצל וליזום ימי קרב והסכמים עם אירגוני המחבלים וכך לדחוק אותם מהממלכה (כלומר, המטרה נשארה זהה, רק הם לא רצו שהעולם הערבי ימנע את השגתה). אירגוני המחבלים לא תקפו שוב בכוח מלא, מכיוון שנוכחו לדעת שהם חלשים יותר מהשלטון והם לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את סיכום ומסקנות 135 המאחז החיוני שהיה להם בירדן. בכך הם בעצם ויתרו על היוזמה ונגררו אחרי מה שהכתיב השלטון הירדני (כשראש הממשלה הוא אויבם הותיק וצפי אל-תל). מדינות ערב לא התערבו בקרבות אלו, כי לא היו פנויות לכך (כל אחת מסיבותיה שלה), וכך הופקרו אירגוני המחבלים לחסדי השלטון בירדן שעד מהרה הצליח להשיג את מטרתו ולסלק את אירגוני המחבלים מהממלכה. תוצאות הפעולה בעקבות הפעולה נגד אירגוני המחבלים נכנסה ירדן לבידוד בעולם הערבי, אך מצד שני עבר השלטון ממצב של כמעט אובדן השליטה על הממלכה לתקופה (יותר מ-15 שנה, מכיוון שהפעולה הצבאית המוצלחת הרתיעה אחרים מלנסות לפעול נגד המשטר בירדן) של יציבות פנימית מקסימלית. היציאה מהבידוד בעולם הערבי בעקבות ההכנות למלחמת יום-כיפור (בסך הכל תוך שנתים, וזאת מבלי לבצע שינוי משמעותי ביחסה לאירגוני המחבלים) ביחד עם היציבות הפנימית הובילו לפריחה כלכלית חסרת תקדים בממלכה (כ-12 שנה של צמיחה). סיום הבידוד המדיני הירדני הוביל גם לסיום פיגועי הנקמה של המחבלים כנגד השלטון בירדן. גירוש אירגוני המחבלים מירדן הוביל לחיזוק הקונסנזוס בעולם הערבי בדבר זכות הפלסטיניים לייצג את עצמם ובדבר היותו של אש"פ המייצג שלהם. לטווח הארוך גרמה הפעולה הירדנית לחיזוק מעמדו המדיני של אש"פ ולאובדן סופי של הגדה המערבית. אירגוני המחבלים עברו ללבנון, התבססו שם תוך הפקת לקחים (בלי הגעה להכרעה אה צריך צבא סדיר או חיזוק החשאיות) וסולקו משם לאחר 12 שנה תוך מאבק נוסף עם צבאות סדירים. בעקבות זאת חזרו ירדן ואירגוני המחבלים לשתף פעולה לזמן מה. לסיום, ניתן לומר שהתוצאה העיקרית של הפעולה הירדנית היתה הצלת המשטר בירדן, תוך השגת תקופה ארוכה של יציבות פנימית ופריחה כלכלית, אך גרמה לאיבוד תפקידה של ירדן כמייצגת הפלסטיניים וחשוב מכך גרמה לאיבוד סופי של הגדה המערבית. לסיכום: כפי שהנחתי בהנחת המחקר, השלטון הירדני השיג את מטרתו במאבקו נגד אירגוני המחבלים. השלטון חיסל תוך כמה חודשים את המדינה בתוך מדינה שהקימו אירגוני המחבלים, ולמעשה סילק אותם סופית מירדן. אומנם היו להצלחה זו כמה תוצאות לוואי לטווח הארוך שהיו מצערות מבחינת ירדן (כמו למשל אובדן הגדה המערבית), אבל אפשר לומר שגם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך, הפעולה הירדנית השיגה את מטרתה. סיכום ומסקנות 136 לסיום מחקר זה נבע, כאמור, מתוך המציאות העכשווית במדינת ישראל. במדינת ישראל יש קולות הטוענים שהדרך להתמודד עם הבעיה הפלסטינית היא לנהוג בהם כמו חוסיין. אומנם מחקר זה לא בדק את השאלה, האם מדינת ישראל יכולה לעשות דבר כזה לפלסטיניים, אבל אני חושב שאני יכול לחדד כמה נקודות בעניין. חוסיין, כראש השלטון הירדני בתקופת מלחמת האזרחים, הבדיל בין האוכלוסיה הפלסטינית לבין אירגוני המחבלים, וחזר והבהיר שאין לא מאבק עם האוכלוסיה הפלסטינית בירדן. חוסיין הצליח לנצח את אירגוני המחבלים בכך שהוא סילק אותם מארצו. בנוסף, צריך לציין, שהקהילה הבינ"ל לא התערבה במלחמה בירדן, ואין לי ספק, על פי נסיון העבר, שהיא תתערב במקרה של קרבות בישראל. לכן, לדעתי, ישראל לא יכולה לסלק את אירגוני המחבלים, כי אין מדינה שתקבל אותם וגם אם תצליח ישראל לסלק את אירגוני המחבלים עדין ישארו בישראל פלסטיניים שיהיו, למעשה, חסרי אזרחות. כדי לפתור בעיה זו, מעלים חוגים מסויימים את . מחקרי לא עסק במישרין בנושא זה, אך 308 הטענה ש"ירדן היא המדינה הפלסטינית" עדין אני מרגיש שאני יכול לענות על כך. ירדן היא לא המדינה הפלסטינית ובכל מקרה שני הצדדים לא יסכימו לרעיון זה. באופן כללי, רעיון זה אומר שהפלסטיניים יעזבו את הגדה המערבית (אחרת אין פתרון לבעייה, מבחינת מעלי הצעה זו) ויעברו למדינה עצמאית בירדן. כפי שראינו, אין סיכוי שהירדנים או הפלסטיניים יסכימו לוותר על הגדה המערבית ובנוסף אין שום סיכוי שהמשטר בירדן יסכים להשתנות ולהעביר את השליטה לפלסטיניים. יש לציין, שאם מדינה כזו אכן תוקם, אפשר להיות כמעט בטוחים שהם יבטלו את הסכם השלום עם ישראל ויתייחסו למדינה זאת כקרש קפיצה להשמדת מדינת ישראל. מכל מקום, לדעתי, עניינים אלו צריכים להיחקר בצורה אקדמאית, ויש מקום רב, כפי שהראתי במבוא, למחקרים בנושא יחסי ירדן והפלסטיניים, שיועילו להבנת הסכסוך במזה"ת, ויתרמו מאוד להעלאת פתרונות הגיוניים וטובים לפתרון הסכסוך. מחקרים כאלו חסרים בשפה העברית, וכולי תקווה שמחקרי שלי יסייע להבנת הנושא, כמו גם לכתיבת מחקרים נוספים בנושא.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

דן, אוריאל, ''ישות ירדן' בנסיבות משתנות', סקירות, מכון שילוח- אוניברסיטת ת"א

ערן, עודד, 'תולדות בית המלוכה ההאשמי בירדן : ירדן ואתריה – גיאוגרפיה והיסטוריה, קדמוניות ירדן, כרך 107-108

Bailey, Clinton, JORDENS PALESTINIAN CHALLENGE - - The Leonard Davis Institute For International Relations- The , Hebrew University of Jerosalem, Jerosalem