‏290.00 ₪

תוכן עניינים

תוכן

פרק 1 : ההשקפה הקונספטואלית על סוגיית הקשר בין תחלואה נפשית ויצירתיות אמנותית.. 3

פרק 2: הצגת האמן 7

2.1 תחום עיסוקו, חשיבותו והשפעתו: 7

פרק 3: התרשמות אבחנתית.. 14

הפרעת אישיות נרקיסיסטית: 14

אבחנה מבדלת ע"פ DSM-IV-TR : 18

מבנה אישיותו: 24

פרק 4: ביטוי התחלואה ביצירותיו של פנחס שדה. 26

סיכום – השפעת התחלואה על היצירתיות.. 30

ביבליוגרפיה. 32

פרק 1 : ההשקפה הקונספטואלית על סוגיית הקשר בין תחלואה נפשית ויצירתיות אמנותית

יצירתיות היא מושג רחב העוסק ביכולתו של האדם ליצור 'יש מאין' או להפיק משהו חדש על בסיס רעיון ישן. זהו מפגש בין עולמות שונים ומנוגדים: פשטות ומורכבות, קונקרטי ומופשט, תהליך ותוצר. יצירתיות מכילה אינטגרציה בין ‘Doing’ ל- ‘Being’, בין חשיבה הגיונית לאינטואיטיבית (Young). היא מחייבת גמישות וחדשנות, והינה הישרדותית עבור האדם (Carson, 2014). לאור זאת, נראה הקישור בין יצירתיות (הנתפסת כפוזיטיבית) לתחלואה נפשית (הנתפסת כנגטיבית), כפרדוקס.

הפרעת נפש הינה תסמונת או תבנית התנהגותית או פסיכולוגית בעלת משמעות קלינית, המופיעה באדם וקשורה למצוקה או נכות בתחום תפקודי כלשהו בהווה, או לסיכון מוגבר למוות, כאב, נכות, או אובדן חופש משמעותי. תסמונת או תבנית זו צריכה להיות יותר מתגובה צפויה ובעלת צידוק תרבותי (קרסון).

שאלת הקשר בין תחלואה נפשית ויצירתיות אומנותית הועלתה כבר בתקופתם של אריסטו ואפלטון (Carson, 2014). באחת מן הבעיות בהן עסק, problem xxx" , אריסטו תוהה כיצד קורה הדבר כי מי שהפך בולט בפילוסופיה, פוליטיקה, שירה או אומנות, הוא גם מלנכולי? (ברגמן, 2014). אריסטו הבדיל באופן מובהק בין מלנכוליה קלינית (הקשורה לחולי נפשי) לזו הקשורה ליצירתיות ולהשראה. הוא התבסס על תורת המַרוֹת, הסוברת כי לאדם יש ארבע מרות, ועודף או חוסר באחת מהן גורם לכל התחלואות. לפי גישה זו, "המרה השחורה" מייצגת את המזג המלנכולי (ברגמן, 2014).

בתקופת הרנסנס נקבע כי המניע ליצירתיות הוא מלנכוליה, ונטען כי השילוב בין "המחונן המלנכולי" ל"טירוף האלוהי" יוצר את "האמן המיוסר". היינריך פון נטרסהיים (Agrippa von Nettersheim), פילוסוף איש הרנסנס, דגַל בחלוקה לשלושה סוגים של מלנכוליה. לדבריו, האדם היצירתי סובל ממלנכוליה של הדמיון, אנשי המדע והרפואה סובלים ממלנכוליה של ההיגיון, ומי שמוגדר כיום כבעל דיכאון קליני - סובל ממלנכוליה של הנפש ( Dürer, 2013). כלומר, גם בתקופה זו סברו כי יש הבדל בין מלנכוליה של אומנים למלנכוליה קלינית.

הקווים הנרקיסיסטיים של פנחס שדה באו לידי ביטוי לא רק בראיונות עמו ועם מכריו (שהובאו בפרק האבחנתי) , אלא גם בכתביו. לא פעם הוא מבטא את הנרקיסיזם בשיריו: "לא אחפוץ בבית, אישה ומולדת. אינני שייך למאום אלא לחלומותיי שלי, לאותה השתוקקות עצומה להיות, להיות אני בלבד, להיות שלי בלבד"... (שדה, 2015). הנרקיסיזם בשיריו בא גם לידי ביטוי בפגיעוּת-נרקיסיסטית אל מול המוות המתקרב: "על שפת התהום של קיומך אתה עומד, יודע עד מה אינך חכם, עד מה שום חכמה אנושית אינה אפשרית, יודע את היותך עלה נידף, צל עובר בעולם הזה"(שדה, 2015). כחלק מתחושת האפסוּת הוא מסכם את חייו כך: "אכלתי לחם מעט, אהבתי נשים אחדות, קראתי ספרים אחדים בלילה, לאור המנורה. אינני יודע היום יותר מאשר ידעתי, עירום אצא מן העולם, כפי שעירום אליו באתי"(שדה, 2015). אמנם מדובר בחוויה אוניברסלית של כל אדם לפני מותו, אך ע"פ ה- DSM היא בולטת עוד יותר בקרב נרקיסיסטים כמו שדה, הרגישים מאוד לסימני הזדקנות הפוגעים באשליית גדולתם.  

ביומניו מעיד שדה על תחושת חשיבות עצמית מוגזמת: "אני ראיתי את עצמי מאז ומתמיד כַּמרכַּז המרכזי... הייתי הממשיך של דוגמאות המופת אותן אהבתי: גתה, תומאס מאן, הלדרליין, דוסטוייבסקי והרמן הסה" (נגב, 2014). על שיריו הוא כתב שאין להם מה להתבייש בפני השירה היהודית בכל הדורות, כולל התפילות. לדבריו, הספרות העברית לא היתה מה שהיא - אלמלא החיים-כמשל (נגב, 2014). יחסו היהיר והמתנשא ניכר בכך שהוא כותב לגבי העולם התרבותי שסביבו: "אני מודע בשלמות לעובדה שאני חי בין פשפשים, פשפשי אדם" (שדה). הוא מתנשא ביומניו על קולגות, ומספר שפגש במקרה את יורם קניוק שחזר מניו יורק לזמן מה וערך את "התערוכות הרעשניות של ציוריו המפוקפקים" (נגב, 2014). בנוסף, היתה לו ציפייה בלתי רציונלית לקבל יחס מועדף: לשוטר שדרש ממנו להתייצב לחקירה בתחנת המשטרה (מכיוון שכתב בגנותו של מוחמד הנביא) הוא אמר: "אם אתה רוצה לראות אותי - יש לך שתי ברירות: לאסור אותי ולהביא אליך, או לבוא אלי" (שדה).

היעדר היכולת לאמפטיה באה לידי ביטוי לא פעם בכתביו. הוא מספר ביומניו על בחורה שבאה לביתו "ולקתה בשיגעון רדיפה... מאחר שהשיחה נשאה אופי לא נעים, קמתי והלכתי באמצע" (נגב, 2014). אין אִזכּוּר ליחס אמפתי כלפי הבחורה החולה, ניסיון להבין אותה או לעזור לה. האמונה שהוא מיוחד בולטת גם היא בכתביו: "היתה זו הנחה אלמנטרית תמיד שאני נמצא מבחוץ, והאופן היסודי של חיי היה הייחוד... מעולם לא הרגשתי איזו שהיא זהות עם סביבה שחייתי בה" (שדה). תחושת הייחוד גרמה לו לעסוק בדמיונות על הצלחה אינסופית: על ספרו המתהווה, "החיים כמשל", הוא כתב: "אני רוצה להתחיל ולכתוב את האוטוביוגרפיה. אני רוצה לעשות בכך מפעל ענק, ללא תקדים, מן מסע דרך הזמן בתוך הנשמה". (שדה). בנוסף הוא שוגה בדמיונות על אהבה מושלמת: בשיר הנכלל ב"ספר האגסים הצהובים" הוא כותב על אהוּבה שגירֵש: "עכשיו אני מבין, באה ונתגלתה אלי אֵלַה ואני שלחתיה"... (שדה). בשיר נוסף ושמו "מרסיי, זיכרון", הוא כותב שוב על אהבה אוטופית: "נערה ענוגה כמלאך זהוב של פיירו דה לה פרנצ'סקה", וכן "היא שכבה בחיקי, הוויה של אור, יופי לבן, אשר לא יתואר במלים" (שדה). מציטוטים אלה עולה דמות אוטופית של אהובה על-אנושית. ביומניו מתוארת גם קנאתו לזולת: הוא דרש מיהודית אשתו לשים את בתה במוסד, ומרוב קנאה לא הסכים שתחייה איתם. היא אכן עשתה זאת, אך לבסוף התחרטה, הוציאה את בתה מהמוסד ונפרדה מפנחס שדה (נגב, 2014).

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

שלו, ע' . פנחס שדה: האיש שרצה להיות אוטוביוגרפיה. ידיעות אחרונות. אוחזר מתוך

American Psychiatric Association. Diagnostic and statistical manual of mental disorders (IV-TR). Washington, DC: Author