העבודה האקדמאית הוגשה פעם אחת בלבד בחודש נובמבר בשנת הלימודים הקודמת באונ' חיפה, אצל ד"ר קורן.

העבודה האקדמית לא נמכרה מעולם במאגר. היו אתם הראשונים לרכוש עבודה אקדמית זו! (וגם האחרונים אם תרכשו בנוסף גם בלעדיות). 

דיאלוג עם ילדים" מאת ד"ר עדנה כצנלסון 

מבוא

אחד הכלים רבי העוצמה בקשר שבין הורים לילדים הוא הדיאלוג ביניהם.

תקשורת אפקטיבית עם ילדים חיונית כדי שהילד יעריך את עצמו, ירגיש רצוי ומובן על ידי אחרים, ייתן אמון בזולת, יעז לבטא את רגשותיו — כולל הקשים והמפחידים — ויבין את כוונת בני שיחו. הדיאלוג משקף את הדרך שבה נפגשים שני עולמות, זה של הילד וזה של המבוגר, וכן את הצומת שבין המציאות הרגשית לשכלית אצל כל אחד מהשותפים לשיח.

בדיאלוג בין הורה לילד שני הצדדים נוטלים חלק פעיל, ושניהם משפיעים זה על זה. הסופר אריך קסטנר ניסח זאת בדרכו הפיוטית: "ילדים טובים, אם לא הבינותם דבר מה, שאלו את הוריכם. אף אתם, הורים טובים, אם לא הבינותם דבר מה, לכו ושאלו את ילדיכם..."1 הפילוסוף וההיסטוריון תיאודור זלצין (2000) מתאר את הדיאלוג כ"ניצוץ שניצת ממפגש של שני מוחות".

בספר שלפנינו ננסה להבין כיצד "ניצת הניצוץ" במהלך דיאלוג פורה, ובמקביל לתאר את הגורמים המקשים או משבשים קיום שיח פתוח בין הורים לילדים. קשה לתאר את "התהוות הנס" רק על סמך תיאוריה פסיכולוגית סדורה או מחקר סטטיסטי שיטתי. לכן, אביא גם דיאלוגים אותנטיים בין הורים לילדיהם, וגם מובאות הנוגעות באופן בלתי אמצעי בתהליך מורכב זה.

דברים שילדים אומרים — בגילים שונים, בנושאים מגוונים ובנסיבות משתנות — יש בהם כדי לפתוח צוהר לעולמם הפנימי, יותר מהסברים למדניים. האזנה מתוך כבוד ורגישות לדברים שאומרים ילדים — בלי להתנצל, בלי לחנך, בלי להטיף מוסר או לבדוק האם הם נכונים עובדתית — היא גורם מכריע הקובע את אופי הקשר בין הורים לילדים.

בדרך כלל אנחנו נוטים לתת הסבר אחד מסוים להתנהגות הילד, ולהתעלם מאפשרויות חֲלופיות להבנת ההתנהגות. אבל, חשוב לזכור שלכל התנהגות של ילד (וגם של מבוגר), יכולים להיות מניעים רבים. הסברים, כגון: "הילד מפונק", "הוא עושה לי דווקא" או "זו סתם קפריזה", עושים לעתים קרובות עוול לילד, וגורמים לקֶצֶר בינו לבין המבוגר. במקביל, קיימים גם הסברים שקל להתפתות ולראות בהם מפתח לכל בעיה: גירושי הורים, מוות במשפחה או לידת אח מהווים לעתים "פח זבל דיאגנוסטי" שבו תולים את כל הקשיים של ילדים, בלי לבדוק את הקשר ביניהם.

כשם שחשוב לזכור שלכל התנהגות יכולים להיות מניעים רבים, כך חשוב להרחיב את רפרטואר ההסברים האפשריים להיווצרות בעיות אצל ילדים. תארו לעצמכם אבא וילד בן שלוש שצועדים ברחוב, כשלפתע הילד נעצר ולא רוצה להמשיך ללכת. הורים רבים יציעו הסברים בנוסח: ילד עצלן, מפונק, עקשן או "עושה דווקא". הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה פרנסואז דולטו2 (1987) מציעה הסברים נוספים: "אפשר שהנעליים שהוא נועל אינן נוחות לו. אולי אינו רוצה ללכת בכיוון שמוליכים אותו בו. אולי הקצב מהיר מדי. ואולי היה כדאי לקחת עגלה, למרות שסבורים שהוא די גדול ללכת בכוחות עצמו".

הילד לא תמיד מסוגל לנסח את הסיבה לסירובו או להתנהגותו, ולענות על שאלת הלמה (למה אתה נושך? למה אתה מרגיז?) שאנו מציגים בפניו באופן שיעזור לנו להבין אותו. חיפוש הסברים לתופעה צריך להיות מבוסס על הבנת עקרונות התפתחות של ילדים, על היכרות קרובה עם הילד שלנו ועל "הקשבה באוזן השלישית", שהיא הקשבה אינטואיטיבית שנועדה לקלוט מסרים לא מפורשים מתוך הבנת ההקשר ורוח הדברים.

רק שילוב בין הדברים יכול לתת לנו תשובה. ככל ש"ארגז הכלים" להבנת ההתנהגות יהיה מגוון יותר, וככל שאפשרויות 3התגובה יהיו רבות יותר, כך יגדל הסיכוי שלא נטעה בהסברים אוטומטיים או סטריאוטיפיים שאינם תורמים בדרך כלל להתמודדות יעילה עם הקושי. מגוון רחב של אפשרויות תגובה, שהן תולדה של ההסברים השונים הבאים בחשבון, מגמישים את התנהגות ההורה ומעניקים לו חופש בחירה גדול יותר.

יש להביא בחשבון שלא תמיד ניתן להגיב במהלך הדיאלוג בצורה מושכלת. לעתים רגשות עזים משבשים את יכולתנו לשלוט בהתנהגות, ושימוש שכיח מדי במושגים ובתגובות שהן חיוביות כשלעצמן עלול להרגיז אם חוזרים עליהם כמו מנטרה. ילדים חיים עם מבוגרים ספונטנים ולא עם מחשבים שמתוכנתים "לענות נכון". לכן, כל שימוש מתוכנן בתגובות צריך להביא בחשבון גם מה תגובות אלו עושות לילד. נאום פסיכולוגי מוקפד ושקול שנתקל בסתימת אוזניים של הילד ("אני לא מוכן להקשיב") אינו במקום. אולי בגלל התזמון, אולי בגלל החזרתיות, אולי מסיבות אחרות שדורשות התבוננות עצמית ובדיקה עם הילד עצמו.