עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

מוענק על כל האתר 7 אחוז הנחה בעת "חרבות ברזל". קוד קופון: "מלחמה"

ב"ה. אנו חב"דניקים ולא נחטא בגזל: יש גם עבודות אקדמיות בחינם (גמ"ח). 15,000 עבודות אקדמיות במחיר שפוי של 99 - 390 שח.  סרטון על מאגר העבודות האקדמיות

اللغة العربية Русский

français              አማርኛ

לא מצאתם עבודה מתאימה במאגר? סמסו לנו דרישות לכתיבה מותאמת אישית - ונפנה למומחה חיצוני בעל תואר שני בתחום שלכם לכתיבה הנתפרת לצרכים שלכם בדיוק!

פרסמו את עבודותיכם הישנות אצלינו וקבלו הכנסה פסיבית נהדרת!

חוות דעת על מרצים

הוצאת ויזה לדובאי תשלום מאובטח בעברית

אמריקן אקספרס – ויקיפדיה    (לא דיינרס)    

תוצאת תמונה עבור פייבוקס 5% הנחה ב-פייבוקס  

bit ביט on the App Store   ×ª×©×œ×•× בחיוב אשראי טלפוני דרך נציג שירות 24/7העברה בנקאית

 

סמינריון המונה ליזה (עבודה אקדמית מס. 8259)

‏290.00 ₪

38 עמ'. עבודה מס' 8259.

סמינריון המונה ליזה

תוכן עניינים

 

מבוא.. 6

ההיסטוריה של המונה ליסה. 9

ציוריו של לאונרדו דה וינצ'י כרקע למונה ליזה. 14

הבשורה. 14

ג'ינברה דה בנצ'י 14

מדונה בנואה. 15

המדונה של הסלעים.. 15

הגבירה עם החולד. 15

רגשותיו של לאונרדו דה וינצ'י כלפיי המונה ליזה. 16

התעניינותו האינטלקטואלית של לאונרדו דה וינצ'י 18

במונה ליזה. 18

המונה ליזה: בחינת היצירה. 19

מונח היופי והאסתטיקה בימיו של לאונרדו דה וינצ'י 22

סיכום.. 24

ביבליוגרפיה. 26

נספח: דימויים.. 27

דימוי 1 – מונה ליזה. 27

דימוי 2 – המדונה של הסלעים.. 28

דימוי 3 - הבשורה. 29

דימוי 4 – ג'ינברה דה בנצ'י 30

דימוי 5 – מדונה בנואה. 31

דימוי 6 – הגבירה והחולד. 32

 

 

נפרס כאן חלק מהעבודה האקדמית המוסתר בנקודות.

 

ליאונרדו דה וינצ'י הינו יליד שנת 1452, כאשר עיר מולדתו הינה עיר קטנה בשם וינצ'י אשר נמצאת באיטליה. דה וינצ'י נולד כבנו הלא חוקי של נוטריון. תקופה הזו, דבר מסוג זה היה מבייש ביותר. יתכן שזוהי הסיבה מדוע ליאונרדו דה וינצ'י התרחק מקרבתם של אנשים. כאשר הוא בחר בשם עירו "וינצ'י" כשם משפחתו הרשמי. עוד בילדותו ליאונרדו דה וינצ'י היה נוהג לרשום את כל מה אשר ראה ליד ביתו. מכיוון שהוא חי בסביבה כפרית, הוא רשם צמחים, חרקים, פרחים, חיות וציפורים. כבר בגיל 20, דה וינצ'י היה חבר בגילדת הציירים וכן היה רשאי לקבל הזמנות לבצען בכוחות עצמו. טרם כך דה וינצ'י לא היה אדם אשר הקדיש מאמצים כה רבים לפיתוח הרעיון וכן לתהליך ההמצאה האומנותית. ליאונרדו דה וינצ'י נהג לרשום רישומים וסקיצות מקדימות ליצירותיו.דה וינצ'י רשם מספר רישומים עצום (אשר חלק גדול מהם נכתבו בכתב ראי), אך מספר תמונותיו היה יחסית מועט. הוא לא הספיק לסיים תמונות רבות, כאשר אחת הדוגמאות הינה ציורו "הערצת המאגים". למעשה, דה וינצ'י נחשב כאמן הרנסאנס הראשון. הוא בעיקר בלט בתחומי המדע והטכנולוגיה עד אז, והיה בעל השפעה עצומה על בני זמנו, אף על פי כי לא תמיד הבינו את כל המצאותיו ויצירותיו. דה וינצ'י נחשב "לאדם האוניברסאלי", כלומר, איש אשר הבין בכל תחומי הידע האנושי הקיימים באותה עת: הוא היה אדריכל, מוזיקאי, פסל, מדען, ממציא ומתמטיקאי.. ניתן להבחין בקלות בגאוניותו של דה וינצ'י על גבי אלפי הדפים הכתובים בכתב ידו, המכילים את תיעוד מחקריו הרבים, יצירותיו וכן את היקף הנושאים אשר התעניין בהם. (ברש, מ.)

בתחילת המאה ה-16, הפסל פופמפיאו ליאוני, מיין את כתביו של ליאונרדו דה וינצ'י וחילק אותם לשתי קבוצות, לכל הרישומים המדעיים הוא קרא "קודקס אַטְלנְכוסקוס" מכיוון שהם נראו כמו אטלס, ולציורים והרישומים האומנותיים, הוא קרא "אוסף וינדזור". בהיותו בפירנצה, עסק דה וינצ'י במתמטיקה ושימש כמהנדס צבאי. במסגרת תפקיד זה הוא ניסה להמציא מכונה אשר מסוגלת לירות כדורים לכל הכיוונים בלי לפגוע ביורה. כתבי היד שלו מאוירים בתוכניותיו, ואלה מכילים תוכניות ביצורים, כלי נשק, מרכבה צבאית הדומה לטנק וכלי תעופה. (Stolow, Nathan)

על מנת לנסות להבין כיצד לבנות כלי תעופה, דה וינצ'י נהג להתבונן בציפורים בזמן מעופן.

יצירתו החשובה ביותר של דה וינצ'י, הינה ציור קיר אשר צויר על קיר חדר האוכל של הנזירים בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, אשר נמצאת במילאנו, איטליה. הציור נקרא "הסעודה האחרונה" ורואים בו את ישו וחבריו הקרובים ביותר, שנים עשר השליחים. הצללים, האור, והרגע – יוצרים ביחד ציור נפלא. ציור זה השפיע רבות על אמני הרנסנס. מסופר כי יצירה זו נפגמה עוד לפני שהסתיימה, כי ליאונרדו דה וינצ'י נטש את טכניקת הפרסקו הידועה וניסה לצייר בצבעי שמן, ככל הנראה בגלל שרצה להתייחס אל התמונה כמכלול ולקשר את הבעות הפנים ואת התנועות של[i] כל אחד מן השליחים לאירוע דרמתי אחד. (קנט, ע.)

יש רישומים רבים המעידים על תכנונו המדויק והקפדני של לאונרדו ליצירה זו. אבל היצירה המדוברת והמפורסמת ביותר של דה וינצ'י היא המונה ליזה, הנמצאת במוזיאון הלובר בפריז, צרפת. מרגע שצייר את המונה ליזה לא הפסיקו אנשים לדבר על המראה המסתורי שלה, ובעיקר על החיוך שלה. בכל מקום שאתה עומד נראה כאילו המונה ליזה מסתכלת עליך ישר לתוך עיניך. בדרך מיוחדת במינה, המונה ליזה והרקע שלה מתמזגים זה בזה. חוקרי האומנות רואים בתמונה זו את הדיוקן המודרני הראשון. במהלך חייו נדד ליאונרדו דה וינצ'י בין ערי איטליה השונות, עד שפרנסואה הראשון, מלך צרפת הזמין אותו לצרפת. (ווזארי, ג')

ליאונרדו דה וינצ'י חי בצרפת עד שנת 1519, בה הוא נפטר ונקבר בכנסיית סן פלורנטין שבאמבואז. עם זאת, לא ידוע היכן נמצא קברו במדויק. (Stolow, Nathan)

"מונה ליזה" (ראה נספח: דימויים, 1) הינו שמה של היצירה המפורסמת ביותר של לאונרדו דה וינצ'י. הציור, המראה דיוקן אישה, הפך מהמאה ה-19 לספירה, לאחת מיצירות האומנות הנודעות ביותר בעולם והחל מהמאה ה-20 שימש במודל להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באומנות פופולארית, ספרות ובמוזיקה. תמונת המונה ליזה ככל הנראה דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני (Keele, Kenneth ), אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו ומכאן, באיטלקית ובספרדית השם ליצירה הואLa Giocond , בצרפתית La Joconde, ובשאר השפות – "המונה ליזה". (ברש, מ.)

עד היום, הנסיבות בהן נוצר הציור לא הובהרו במדויק. וזארי גורס כי היצירה הוזמנה על ידי פרנצ'סקו דל ג'וקונדו מלאונרדו כשזה שהה בפירנצה, ככל הנראה בשנת 1503  ומציין, כאנקדוטה, כי בעת ציור הדיוקן הזמין לאונרדו נגנים, זמרים וליצנים כדי לגרום לאשת הסוחר לחייך. לפי וזארי, לאונרדו עבד על היצירה כארבע שנים ומעולם לא השלים אותה ולא מסר אותה למזמין הדיוקן. ככל הנראה העבודה על היצירה הסתיימה בשלהי 1506 או בשנת 1507 אף כי ייתכן כי לאונרדו המשיך לעבוד על התמונה בהמשך, תיאור משנת 1508 מציגה כ"לא גמורה".  בחנו מומחים מקנדה את היצירה בטכנולוגיה תלת־ממדית מיוחדת באור תת-אדום וחשפו שכבות נסתרות בציור. באחת מהן נחשף צעיף ששימש בתחילת המאה ה-16 נשים בתקופת ההריון או סמוך להולדת התינוק. גילוי זה מחזק את ההשערה שהמצוירת היא ליזה גרארדיני, שבדצמבר בשנת 1502 נולד בנה השני.

במהלך המאה ה-19, במיוחד בעקבות תיאורים ומאמרים נלהבים של כותבים צרפתיים, הפך הדיוקן אחד הנודעים מאלו המוצגים בלובר. ב-21 באוגוסט 1911 ניצל צבע איטלקי בשם וינצ'נצו פרוג'ה את השמירה הלקויה על היצירה, גנב אותה והחביאה. פרוג'ה נלכד באיטליה, כאשר יצר קשר עם סוחר עתיקות מפירנצה והביע את רצונו להשיב את התמונה לידיים איטלקיות תמורת סכום של חצי מיליון לירות לצורך כיסוי ההוצאות. על פרוג'ה נגזר בסופו של דבר עונש של שנת מאסר, כשקולת העונש מבוארת לעתים תכופות בגל של אהדה ציבורית באיטליה לגנב שביקש להשיב את התמונה למולדתה (פרוג'ה עצמו הצהיר כי התכוון תחילה לגנוב תמונה אחרת). הסערה שחוללה הגנבה ומעצרו של הגנב הסעירו את דעת הקהל והעצימו במידה ניכרת את הפופולריות של הציור, שזכה לתשומת לב חדשותית רבה ברחבי העולם, ובעקבותיה גם לגל של התייחסויות בתרבות הפופולרית. כיום המונה ליזה מוצגת ב"סל דז אטה" - מוזיאון הלובר בפריז מאחורי זכוכית משוריינת עם חיישני אזעקה, לאחר שבמשך השנים היו מספר ניסיונות לגנוב או להשחית אותה. 

 ההיסטוריה של המונה ליסה

בגלל תוכנה ובגלל פרסומה הייתה המונה ליזה מושא לחיקוי ואזכורים אינספור באמנות ובתרבות הפופולרית. עיקר תהילתו של הציור נוצרה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר כותבים כמו האחים גונקור, תיאופיל גוטייה, ז'ול מישלה ואחרים כתבו על הציור והרבו לדון בדמות המצוירת בו כאישה נצחית, מפתה ואכזרית. (ווזארי, ג')

האזכורים התרבו מאוד בעקבות גניבת הציור והשבתו, שהעניקו ליצירה גם לווית חשיבות לאומית. בעשור השני למאה ה-20 רווחו אזכורים שלה במופעי בידור וכמה וכמה ציירים יצרו פרודיות שלה, כמו זו של אז'ן באטיי שצייר את מונה ליזה מעשנת מקטרת או גלויות שהציגו את הג'וקונדה מעווה פניה בבדיחות הדעת, מפזזת, מרקדת, פורטת על גיטרה, וכיוצא בזה. אחת הפרודיות המפורסמות הייתה זו של מרסל דושאן, ששרבט בעפרון שפם וזקנקן. אחד המניעים המרכזיים לגרסאות מזלזלות כאלו הייתה התחושה של יוצרים רבים כי הציור הפך מזוהה עם "אמנות" באופן מעיק. אזכורים בעלי גוון אחר רווחו בתחומי אמנות אחרים, כשבולטים במיוחד אזכורים בשירים "את הטובה ביותר" של קול פורטר או "מונה ליזה" של נט קינג קול. 

באמנות קלאסית, לדיוקן יש תוקף של מעמד מסוים. אומני הדיוקן היו אדישים לגמרי למאפיינים האינדיבידואליים. הדיוקן נועד להבטחת הנוכחות של הדמות המצוירת. "דמות לא נתגבשה בתהליכי התבוננות במציאות, אלא בבתי מלאכה ובבתי היוצר של מי שמעצבי את הדמויות. המקורות שהזינו אותם היו דפוסי העיצוב עצמם. בדרך כלל לא קיימת התעניין בהצגת אינדיבידואליות של הדמות המצויר בלבד, אלא השאיפה היא להציג  את אידיאל. 

על פי תפיסות פילוסופיות בעת העתיקה - דמות היפה צריכה להיות בעלת יופי גופני, כלומר שמירת הגוף וטיפוחו על ידי התעמלות. ובנוסף צריך להיות גם יופי רוחני, המתאפיין בטיפוח ופיתוח של המידות הטובות וניסיון להציג דמות בעלת קריטריונים אלו תהווה ייצוג של האידיאל. אמונה בקיומו של דבר מה אידיאלי נולד במקורו בתיאוריה אפלטונית שלפיה; העולם הוא דימוי, וכל הדברים בעולם הם בעצם השתקפות של אותו יופי אידיאלי והדבר אשר לא נמצא בעולם הגשמי. העולם הוא יפה בצורה כזו שאין יותר יפה מימנו, העולם הוא בעל יופי מושלם, כי אותו בנו האלים. ישנו יופי טרנסצנדנטי – זה היופי הראשוני – זה המאגר של יופי ומימנו נגזרים כל הדברים היפים – רעיונות אשר מהווים את התוכן של אותו המאגר והדברים בעולם הגשמי שאנו חיים בו הם רק השתקפויות של אותם האידיאות, לכן עולמינו הוא יפה. תפקידו של האומן הוא לחקות את אותו היופי הטרנסצנדנטלי אשר משתקף בעולם הממשי מעולם האידיאות.אותו קנון לא ניסה לחוקת את הפרופורציות של האדם האינדיבידואלי, אלא את התודעה של אדם בכלליות לפי פרופורציות קבועות של השלמות. ובאותה המושלמות משתקפת תפיסה האסתטית של הגדרת היופי; היופי שהוא חיבור הרמוני בין הפרטים שבתוך הקנון. במילים אחרות, התאמה של הפרט אל הכלל ורצון לתאר פרופורציות טבעיות אשר ממוסגרות בשלמות מספרית של הקנון. לדעת אלברטי ליאון בטיסטה  היסטוריון אמנות ופסל שחיי במאה ה14, עצמים אשר הועתקו ממציות צריכים לעבור אידיאליזציה מעבר לתיאורם במציאות. קיים צורך לתיאור יופי פיזיקאלי במיוחד עצל הנשים, אותו יופי שהוצג בשירי משוררים של התקופה.  במילים אחרות, האומן מצעד אחד יעתיק את דמות היפה ומצד שני יבליט את יופייה על ידי טכניקות שונות של אידיאליזציה. ובנוסף בהגדרה של יופי הייתה חשיבות גדולה להתנהגות הולמת המטעימה לתפקידך בחברה. משוררי רנסנס הרבו לכתוב שירים המחוללים יופי נשי וכיוצא מכך נוצר קנון של תיאור היופי הנשי; "שיער גלי כזהב, עור לבן בדומה לשלג, שיש, אלבסטר או חלב; הם (המשוררים) העריצו לחיים שנראו כשושנות או החבצלות ועניים שזהרו כשמש או ככוכבים. שפתיים הושוו לאבני אדם, שניים לפנינים, חזה לשלג או תפוחים". 

דיוקנה של בטיסטה סופורזה Batista Saforza שצוירה על ידי פיאטרה דלה פרנציסקה זהו חלק מהדיוקן הזוגי שלה ושל בעלה, תואמת את כל התפיסות של היופי האסתטי בתקופת הרנסנס. זהו דיוקן בוסתה כשראשה של הדמות מוצב בפרופיל וכך גם גופה. ראשה מוצב על רקע של שמיים כחולים שמתחתם מתפרס נוף. היא עוטה שמלת פאר, ועל השרוולים הזהובים מופיעה סמל משפחתה. צווארון של השמלה מכוסה באבני חן ועל צווארה מחרוזת פנינים לבנה. שיערה הבלונדיני אסוף בתסרוקת מפוארת ובא משובצים אבני חן. ענייה הכחולות חסרות כל הבעה, ועורה מאוד לבן, לובן זה חוזר על הלובן של הפנינים. כבר בסוף מאה ה– 15 אפיונם של נשים יפות בשירי פיטררקאה ואחרים הפכו לסטריאוטיפ מוכר וציירים כשרצו לתאר אישה יפה השתמשו בפעמים רבות בקנון שהתגבש דרך השירים. בשירים אלו היה דגש מיוחד על העניים.

(וואזרי, ג.)

ביצירת מונה ליזה ניראה שליאונרדו התייחס לשאלת ייצוג של מצב הנפשי שבו שרויה הדמות המצוירת. מסופר על ידי ווזארי שליאונרדו התאמץ רבות בכדי להכין אווירה המתאימה לדיוקן, הוא שכר מוזיקאים וליצנים כדי שמודל תשהה בהלך רוח חיובית ואז הוא החל להעתיק את הופעתה החיצונית, כשהדגש נפל על הפה ועל ענייה של הדמות. ודרך אמצעים אלו נראה שליאונרדו הצליח לתפוס את הלך רוחה החיובי.

ביקורת על המונה ליזה: עם עיין פשוטה, ללא הסברים מעמיקים כל אדם יכול לראות שבפניה של מונה ליזה חסרים ריסים וגבות, ובנוסף, חסרים בפניה של אישה זו כמטים (מסביב לפה, ואף). כמובן כאן ניתן לטעון שבכול תקופה ובמיוחד בתקופה הקלאסית, צעיר נחשב ליפה. אך פניה של "מונה ליזה" גם ללא קמטים, גם ללא גבות וגם ללא ריסים, לכאן הופעתה תואמת יותר להגדרה של מסכה ולא של דיוקן. לגבי הלבוש ואטיקט היה מבוסס על אמונה שקיים גם יופי חיצוני המבוסס על לבוש, תכשיטים, תסרוקת ואטריבוטים אחרים. מכאן העובדה שכל זה חסר במונה ליזה מוכיח שלפחות דרך קריטריון שהוצג לכאן היא לא יכלה להיחשב ליפה בתקופת הרנסנס אולי זה היה מקובל, להוריד עד הסוף גבות וריסים וטשטוש של קמטים נחשב גם לסוג של יופי. בתקופת הרנסנס היה דגש על המצח הגבוהה, לכן נשים נהגו להוריד את החלק הקדמי של השיער כדי להבליטו ומרטו גבות, אך עדיין הן קיימות.

האם זו הייתה הסיבה שבתקופתו של ליאונרדו יצירות אלו לא נקנו?  הרי הבעיה לא הייתה קיימת בספומטו כי ביצירה, "מדונה של הסלעים" (ראה נספח: דימויים, 2) קיים ספומטו כחלק מהטכניקה, אך עדיין דמויות אינם חסרות גבות ויצירה זו נתפרסמה תקופה שצוירה, כי היא טעמה יותר את המציאות. ואם נשווה לאמתה ציור מזבח בשם "מריה, אנה וישו", שבו פעם נוספת חסרות גבות, ריסים וכמתים לדמויות וגם יצירה זו לא נקנתה מידי ליאונרדו כ"מונה ליזה" והוא עזב איתה לצרפת. (בן ישראל, א' תרגום לאפלטון)

קיימת חשיבות גבוהה במגדר של נשים למשפחה ותפקידם האישה של ... אמה של... נשים ניסו להציג את עצמם דרך הדיוקן כיפות, מתוחכמות, בעלות לבוש ותסרוקת ייצוגית ותכשיטים שתואמים את המעמד.  בדיוקנה של "מונה ליזה" חסר כל הלק אשר המצביע על זהותה בחברה – אין עליה תכשיטים, שיערה מפוזר (משהו שכלל לא היה מקובל בחברה של אותו הזמן ונחשב לנחות ביותר) ושמלתה פשוטה. כתוצאה, גם מי שהזמין את היצירה לא קנה אותה מידיו של ליאונרדו, כי חסר בה חלק חשוב של אספקט המתייחס לאסתטיקה של היופי החיצוני החשוב בדיוק כמו צבע נכון של העניים. ולבסוף אם נשווה את דיוקנה של מונה ליזה אשר תואר בהרחבה מקודם לדיוקנה של בטיסטה סופורזה שתוארה לעיל'. נראה שדיוקנו של פיאטרה דלה פרנציסקה תואם בצורה מושלמת את הקנון של היופי האסתטי אשר בוסס על ידי המשוררים מבחינת הצבעים (בלונדינית, בעלת עור לבן...). שערה אסוף בתסרוקת, היא עוטה שמלת עבר מפוארת ותכשיטיה הרבים מצביעים על מעמדה הגבוהה והיו לחלק חשוב בהגדרת היופי. לאומתה מונה ליזה של ליאונרדו, כמו שהוצג מקודם, בעלת גוון צבעים שונה לחלוטים שהוגדרו כתואמים את תיאור היופי של אישה על ידי פיטררקה  (שיערה כהה, ענייה כהות, עורה צהבהב...). יתר על כן, שערה מפוזר ללא תסרוקת (דבר שנחשב ללא מכובד לגברת), היא לובשת שמלה פשוטה ואין עליה אף תכשיט. דרך השוואה זו ניתן לראות שאם בטיסטה סופורזה מהווה תיאור מושלם של הגדרות היופי האסתטי, אז לאומתה מונה ליזה מהווה הנגדה טוטלית של כל ההגדרות הללו, לכן היא לא יכלה להיחשב ליצירת אמנות יפה ומוצלחת בתקופה שצוירה כי היא לא עקבת אחר אותם האסתטיים. (ברש, מ)

דיוקנו של "יוחנן המטביל"; "בדיוקן של גבר הייצוג של שלוש תרבעה אפשר לצייר ליצור אילוזיה של החלפת המבטים בין הדמות המצוירת למתבונן ולחקור את האפשרויות של גילוי הלך רוחו (של המודל), במובן של 'אישיות'". (בן ישראל, א' תרגום לאפלטון)

ביוון העתיקה התקיים פולחן יופי גברי. בעולם העתיק מתפתח מושג "אואונדרייה" – הגבריות השלמה – התפיסה הזאת היא המקור לאידיאל היופי של הגבר – אותו אידיאל הגיעה מאותן התחרויות שבהם השתתפו אתלטים בעלי בעלות פיזיקאליות ורוחניות נעלות ביותר. ברנסנס ניתן לראות מעין חזרה לאותם השורשים הקלאסיים גם מכיוון הערצת היופי הגברי, אך הכיוון ההומוסקסואלי שהיה כה חזק ברומא העתיקה כבר לא היה קיים בפירנצה בתקופת הרנסנס כמשהו מקובל ומובן לכל. (ווזארי, ג.)

ביוון וברומא העת העתיקה הדמויות אשר היו זכאות לתיאור אמנותי והמתוארות על פי המסורת של "קאלוס קגאטוס" תמיד היו מהאצולה או מתארים איזו אלוהות פגאנית. אותו הרעיון של אידיאליזציה וקאלוס קגאטוס חוזר גם הרנסנס, אך האלים הפגאנים הוחלפו בקדושים.

כל אדם מקהל הצופים ללא כול ידעה מעמיק בכללי האסתטיקה יכול לראות שעניו של גבר זה הינן פוזלות.בתקופה הקלאסית הערום נחשב לדבר חיובי – לדוגמא אתלטים ברומא בעת העתיקה. אלו היו הנשים אשר הביאו את גופן לרמה של כושר עילאי וגם היו מפותחות מצד רוחני אינטלקטואלי. בעת העתיקה הדבר הטוב נחשב ליפה ותמיד קיימת אידיאליזציה של הקיסרים ושל דמויות נוספות אשר מתארות 'אלים'- בתקופת הרנסנס ישנה חזרה לאידיאל היופי שהיה ברומא הקדומה ובציורי האישיות הקדושים נעלמת כל סכימטיזציה אשר מקנה את אותו הריחוק שאפיין את הדמויות הקדושות בימי הביניים וקיימת חזרה לאידיאליזציה של הדמויות כמו שניתן לראות בתיאור האלים הפגאניים. אולם הגוף של "יוחנן המטביל" איננו גוף בעל אלמנטים אתלטים וצורת פניו אינה מושלמת. ניתן לציין כי אפילו שבדמות יוחנן המטביל ישנה חזרה לעירום אפילו אם חלקי, וניתן גם לראות הערצה לנעורים: ניתן לראות כי גופו נשי ולא חטוב או אפילו לא דומה לצורה של גוף גברי נורמאלי ובפניו ניתן לראות עיוותים קשים. (Keele. Kenneth)

"היופי האנושי מעורר אהבה בתוכחה, וגם תחדד את חושייך, כאילו אותם החושים היו רוצים לעורר השתוקקות של העין – וכאילו שהפה היה משתוקק לנגוס אל תוך הגוף, וכאילו שהאוזן הייתה מחפשת את ההנאות, ביכולתה לשמוע את היופי הוויזואלי, וכאילו שהאף היה רוצה לשאוף לתוכו את האוויר שבתוכו אותו היופי מתקיים". (ווזארי, ג.)


ציוריו של לאונרדו דה וינצ'י כרקע למונה ליזה

הבשורה

דה וינצ'י צייר את "הבשורה" (ראה נספח: דימויים, 3) בין השנים 1472-1475. ציור זה מציג את סצינת הבשורה, אשר בה המלאך גבריאל מודע למריה כי היא תתעבר ותלד את ישו. בציור זה, המלאך אוחז בפרח שושן צחור, אשר נחשב לסמל בתליותה של מריה וכן לסמל העיר פירנצה. אישיותו של לאונרדו דה וינצ'י פורצת בציור זה בשלל פרטים אשר שייכים לו. למשל, הטיפול בקפלי הבגד, תיאורו של האריג וכן נפילתו של הבגד על הגוף. מקוריותו של דה וינצ'י ניכרת בתיאורו של המלאך, ביופיו ובאופיו המיוחד של פניו. כמו כן, הנוף ברקע הציור מזוהה גם הוא עם עבודותיו של דה וינצ'י. פניהן של הנשים המוצגות בתמונה הינן עדינות ועגולות, כפי שניתן לראות גם בציורו המונה ליזה. (Berenson)

ג'ינברה דה בנצ'י

דה וינצ'י צייר את "ג'ינברה דה בנצ'י" (ראה נספח: דימויים, 4) בין השנים 1476-1478. ציור זה הינו דיוקן של בת משפחת סוחרים פלורנטינית עשירה, אשר ככל הנראה הוזמן על ידי מאהבה או בעלה. ציור זה אוזכר לראשונה ביחס לדה וינצ'י בראשית המאה ה-16, כאשר זמן רב נחשב כאבוד. במאה ה-20 הוא נמצא מוסתר באוסף של הנסיך ליכטנשטיין במצודת ואדוז. לאונרדו דה וינצ'י השתמש בעלים כמשחק מילים עם שמה של הנערה, והציב את דיוקנה החיוור דמוי השיש כנגד עליו הכהים והקוצניים של שיח הערער. ישנה סידרה מורכבת של רמיזות הקשורות בשם, בצידו השני של הציור, שבאופן יוצא דופן מצויר גם מאחור. על רקע חיקוי שיש בהט, אנו רואים עלי ערער, דפנה ודקל הקשורים ביניהם, ואת העטרה שעליה מופיע הכיתוב בלטינית "Virtutem Forma Decorat" שפירושו: "היופי מייפה את המידות הטובות". שיח הערער הצומח מתוך העטרה מהווה התייחסות נוספת לשמה של ג'ינברה ולמידות של צניעות ואמונה. כמו כן, שיח הדפנה שהוא ירוק עד, מתייחס לשאיפותיה של ג'ינברה כמשוררת, עליהן אנו יודעים מבמבו ומסופרים אחרים. גם כף הדקל היא סמל למידות טובות. הכיתוב הלטיני השזור עם הצמחים, המסמלים מידות טובות – מקשר בין היופי והמידה הטובה, ושימש באותם ימים נושא ספרותי. יופייה העדין של ג'ינברה מפורש כביטוי למידותיה הטובות, כך שהצד החזיתי והאחורי של הציור קשורים בקשר הדוק ביותר. (Hand, J. O)

מדונה בנואה

דה וינצ'י צייר את "מדונה בנואה" (ראה נספח: דימויים, 5) או "המדונה עם הפרחים", הינו אחד מהציורים הראשונים של דה וינצ'י כאמן עצמאי בפירנצה. ביצירה זו ניכרת ההשפעה מסגנון "מריה וישו" של ורוקיו. בציור זה, ישו התינוק מחזיר בפרח הרוריפה, אשר מסמל במסורת הנוצרית את יסוריו בשל צורתו המזכירה צלב וכן בשל טעמו המר. 

ציור זה נחשב לאחד מהפחות מוערכים של לאונרדו דה וינצ'י. עם זאת, היא הועתקה פעמים רבות על ידי אמנים צעירים כגון רפאל, אשר גרסתו לציור נרכשה על ידי הגלריה הלאומית בלונדון.

(Popham, A.E., and Pouncey)

המדונה של הסלעים

דה וינצ'י צייר את "המדונה של הסלעים" (ראה נספח: דימויים, 2) בין השנים 1483-1485. סיור זה קיים בשתי גרסאות, דומות אך לא זהות. גרסת הלובר (2) נחשבת למעשה ידיו של דה וינצ'י, כאשר הגרסה השנייה צוירה הן על ידו והן על ידי אמברוג'ו דה פרדיס. ציור זה מתאר את המדונה והילד. בציור זה, ישנה חריגה ניכרת בין הציור לבין ההזמנה המקורית, דבר שהוביל ליצירת כמה גרסאות של הבתולה של הסלעים, ולמאבקים משפטיים ארוכים בין דה וינצ'י לבין האגודה. במקור היו אמורים להיות בציור שני נביאים ומלאכים סביב ישו ומריה, ואלו אינם קיימים בציורים הסופיים. בציור המוקדם יותר ניכרת השפעתו של ורוקיו בעיצוב הדמויות, והאווירה הכללית חמימה ורכה יותר מזו של הגרסה השנייה, בה הגוונים קודרים יותר והאווירה מחמירה וסגפנית. (Pizzorusso )

הגבירה עם החולד

דה וינצ'י צייר את "הגבירה והחולד" (ראה נספח: דימויים, 6) בין השנים 1487-1490. זהו דיוקן של הנערה צ'צ'ליה גלארני, אשר הייתה פילגשו של דוכס מילנו, לודביקו ספורצה אשר הזמין את הציור. אף על פי כי הציור נפגם והושחת פעמים רבות (דלת שצוירה ברקע כוסתה, צעיף שקוף על ראש המודל הומר לתסרוקת, וכמה מאצבעות ידה עברו ריטוש גס), זהו עדיין אחד הציורים השמורים ביותר של דה וינצ'י אשר שרדו. 

רגשותיו של לאונרדו דה וינצ'י כלפיי המונה ליזה

אין כל ספק כי דיוקן המונה ליזה הפיח השראה גדולה ביוצרו, לאונרדו דה וינצ'י. הדיוקן, מסתבר, מעולם לא נשלח לפרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו, כאשר ההנמקה לכך הייתה כי הציור איננו גמור. הנמקה זו הייתה מחשידה, כאילו שדה וינצ'י ניסה לשמור אותו לעצמו. הביסוס לכך הוא שכאשר עבר לצרפת, הוא לקח אותו עמו והשאיר אותו לעצמו עד סוף חייו. דעות שונות עלו בנוגע לכך, כאשר הן מכחישות כל קשר מיני בין דה וינצ'י לבין הדמות המצוירת בדיוקן. השערות מודרניות העלו כי לאונרדו דה וינצ'י לא נמשך לנשים, ועל כן, מערכת היחסים בין דה וינצ'י למונה ליזה לא הייתה יכולה להיות מינית. אם כן, נשאלת השאלה מהו הקשר שהיה בין השניים.

זיגמונד פרויד חקר את דה וינצ'י ודפוסיו הרגשיים, כאשר ממצאיו עשויים להביאנו לתשובה לשאלה זו. ידוע כי דה וינצ'י היה ילד ממזר לאישה איכרה בשם קטרינה ולאביו, סר פיירו דה וינצ'י. מיד לאחר לידתו, אביו התחתן עם אישה אחרת, דונה אלביירה אמדורי. לאונרדו נשאר יחד עם אמו הבודדה לתקופת זמן של חמש שנים, וכאשר פיירו ודונה גילו כי אינם יכולים ללדת, החליטו לאמצו ואמו, קטרינה, נישאה לגבר אחר ויצאה מחייו של לאונרדו. במהלך השנים בו חי לאונרדו עם אמו, לפי פרויד, הוא קיבל "יתר-אהבה" ממנה. מכאן, טוען פרויד, לאונרדו פיתח  קיבעון בנוגע לאמו, אשר בא לידי ביטוי בסקרנות רבה ביותר, אשר העפילה על שאר צרכיו הן הנפשיים והן הפיזיים. על כן, דמויות נשיות בחייו הפכו למשמעותיות ביותר, סוג של דמויות אם, מבחינתו. מכאן, למעשה, נבע הרצון הבלתי פוסק שלו לצייר נשים.

ווזארי מתייחס להצלחתו של דה וינצ'י בנושא הנשים והילדים המחייכים, כמו גם הבתולה והילד, בציוריו. נושאים אלה היו כה שכיחים בציוריו, שאפשרי כי הן לא נראו עוד כמושא תשוקה עבורו. (ווזארי, ג.)

בתקופה בה דה וינצ'י צייר את המונה ליזה, הוא עבד על דיוקן האישה אשר היווה את דמות האם-אמפאתית האולטימטיבית, אן הקדושה, עם בתולה וילד, אשר מכיל בו שתי דמויות אם המייצגות את שתי האמהות שלו, כביכול. על פניהן של הנשים בציור, כמו גם הדיוקן של מונה ליזה, ישנו החיוך המפורסם שהיווה עבורו את תמצית העדינות הנשית. ההבדל ביניהן נמצא בשלב האמהות שלהן: חיוכה של המונה ליזה הינו לפני הולדת ילדה, לא נושא עמו את אותה מתיקות כפי שחיוכה של אן הקדושה נושא, כאשר היא מטפלת בבנה השמימי. על פי פרשנותו של פרויד, חיוך זה היווה עבור דה וינצ'י את זכרונה של אמו אשר "גנבה" לו את הרצון למין.

השערתו של פרויד בנוגע לקיבעון של דה וינצ'י על אמו, תלוי בפרשנותו של האן בנוגע לזיכרונותיו כפעוט,  "כאשר עפיפון הגיע אליי ופתח את פי עם זנבו, הוא הכה בי מספר פעמים כאשר זנבו עודנו בפי". אולם ישנן מספר ספקולציות בנוגע למשמעות של מילים אלה, שהכוונה במילה "עפיפון" היא למעשה "נשר", אך פרויד טוען כי אין זה רלוונטי בנוגע לקיבעונו של פרויד בנוגע לאמו, ולא גורע מהבחנה זו ולו במעט. 

עם זאת, עצם העובדה שמונה ליזה, בעת ציור דיוקנה, בהריון, לא עלתה בדעתו של פרויד. אילו עשה כן, הוא היה מוצא עדות נוספת בנוגע לאימו של דה וינצ'י. שכן, לא רק בחיוכה התרכז לאונרדו, כסימן לאמהות, אלא לכל דמותה באופן כללי.

התעניינותו האינטלקטואלית של לאונרדו דה וינצ'י

במונה ליזה

במידה ופרשנותו של פרויד בנוגע לדפוסיו האמוציונאליים של דה וינצ'י הינה נכונה, צפוי כי מושא אהבתו יעורר הסקרנות האינטלקטואלית שלו בנוסף. דבר זה איננו נובע אך ורק מפרשנותו של פרויד, אלא גם ממילותיו של דה וינצ'י עצמו: "אהבה כלפי כל דבר שהוא, היא למעשה הצאצא של הידע. האהבה נלהבת בפרופורציה, כאשר הידע הינו ודאי יותר. דבר זה נובע בוודאות מידע מוחלט בנוגע לכל החלקים אשר מרכיבים את השלם אותו אנו אוהבים". הולדתו של האדם היה מושא התעניינותו של דה וינצ'י עוד בתחילת לימודיו על האנטומיה, אשר היו אמורים להדגים את התהוותו של האדם עוד מהמשגל ועד רגע תחילת קיומו בעולם. (ווזארי, ג)

אם המונה ליזה היא למעשה מחקר ההיריון, צפוי יהיה כי העדות למחקר מרוכז בנושא זה יופיע בכתביו על האנטומיה ולא באומנותו. כמו כן, צפוי כי ימצאו תרשימי טיוטא לציור, שכן, אנטומיה הינו תחום מדעי. 

המונה ליזה הינו ציור שמן על עץ צפצפה בגודל 77 על 53 ס"מ. הציור מכוסה שכבה עבה של לכת הגנה, שהצהיבה כבר בשלב מוקדם, וגרמה לכך שחלק גדול מהציור קיבל גוון כהה שאינו מאפשר להבחין ברבים מפרטי הציור. על סוד הקסם של התמונה נכתב הרבה, אך התחושה היא שהסוד לא פוענח עד הסוף.  הדבר מקנה תחושה כי הדמות מחייכת או עומדת לחייך. חיוכה המתעתע של ליזה עמד במוקד תיאורים רבים שהציגו אותה כ"עלמה נטולת רחמים" או"פאם פאטאל" בנוסח הרומנטי של המאה ה-19. (ווזארי, ג.)

עניין רב מעוררות גם ידיה של ליזה. בעוד פניה מביטות ישירות אל הצופה וידה השמאלית הנחה על מסעד כיסא יוצרים רושם של תנוחה קבועה, ידה הימנית משוכה לפנים בתנוחה המעניקה הרגשה של תנועה רגעית. שילוב הדברים יוצר תחושה של יציבות ותנועה בו זמנית. (בן ישראל, א' תרגום לאפלטון)

עניין מיוחד עורר הנוף שברקע התמונה. הנופים הדמיוניים, המאופיינים בצוקים חדודים ונישאים, אופייניים לנופים שצייר לאונרדו בתמונות שבהם הוא נתן ביטוי לדמיונו כמו נושאים מתוך הברית החדשה. 

הדיוקן של מונה ליזה צוירה על ידי ליאונרדו דה וינצ'י בין השנים 1499 ל- 1504. (Keele, Kenneth)

בתקופה בה דה וינצ'י היה בעיר פירנצה. בדיוקן ניתן לראות את האישה של סוכן בשם פרנציאסקו דל ג'וקונדו. פניה וגופתה של המונה ליזה נמצאות בצורה שהיא כמעט פרופיל, ניתן להגיד בצורה של שלושה רבעים, כלומר לא תמונת פספורט. כאשר ניתן לראות את מונה ליזה יושבת במרפסת כאשר מאחוריה מתפרס נוף של הרים עם שבילים מתפתלים, כאשר בציור המקורי היה אפשר לראות עמודי שיש אך התמונה נחתכה.

בנוף אפשר לראות ערפל, וזה מה  שמעניק ממדיות מסתור ליצירה כולה. 

השביל זהו הדבר אשר מסמל בתולין. קיימת דיסיפורמציה בתוך הנוף הציורי, וזה מפני שקו המרפסת בצד השמאלי של הדמות גבוה בהרבה  מצידו השני. ה-"מונה ליזה" לובשת שמלה פשוטה בצבע שחור, בשמלה יש קישוט יחיד: רקמה מאוד צנועה בחלק העליון של השמלה ובקושי ניתן לראות אותה. על הכתפיים ישנה רעלה, כפות ידיה שלובות על הבטן שלה, אצבעותיה ארוכות שלא למידה נורמטיבית.  (Blotkamp, Carel)

השיער שלה מפוזר ועליו  אפשר לראות מטפחת שקופה. פניה של המונה ליזה בעלות צורה עגלגלות בעלות אינטונציה נעימה, אשר אפשר לראות כי הושגה על ידי החיוך שלה. עיניה הכהות מביטות החוצה, מעבר לתמונה, וברגע שמביטים בתמונה אפשר לראות כי מבטה פוגש את מבטו של הצופה בה. מכאן אפשר לומר כי ישנו דיאלוג בין הדמות המצוירת לצופה בה על ידי הפגישה של המבטים. (ברש)

"על אמת המידה של הטעם" זהו ביטוי לתפיסה אסתטית בתקופה המודרנית. אנשים מאותה תרבות בעלי אפשרות להתווכח על ערכה של האמנות לגבי יצירות ספציפיות אנשים אשר באים תרבויות שונות יש חוסר הסכמה על יצירות אמנות- לדוגמא ניתן להגיד שהן יפות, טובות או להיפך, כלל סעיפים אלו משתנים מתקופה לתקופה ומתרבויות שונות. (Ganteführer-Trier, Anne and Grosenick, Uta, 2004)

מצד אחד ניתן להסכים כי כל אחד ואחד בעלי טעם שונה הרי אין שום פילוסוף או אסתטיקן שהוא בעל דעה כה סובייקטיבית שיוכל להגדיר מהו יפה מבחינה אוניברסאלית ואיזו מהיצירות טועמות כללים אלו וכל אסתטיקן אפילו הכי מקצוען עדיין לא יכולים להיפטר ונטיעותיו האישיות, הרי אף אדם אינו בעצם "אוטומטי". על פי פילוסופים שהובאו בעבודה זו- לא ניתן לשפוט את היצירות המדוברות של ליאונרדו בצורה אוניברסאלית חד משמעית- תפיסות של יופי אסתטי הן סובייקטיביות, אסוציאטיביות. אך יחד עם זאת קיימות תיאוריות אסתטיות נוספות הטוענות שעד התקופה של המאה ה-19: "חדשנות" הייתה מילת גנאי. מכאן כי ה-"מונה ליזה" אשר צוירה במאה ה – 16 הייתה שונה מרוב הכללים האסתטיים של יופי היוותה יצירה חדשנית וכתוצאה מכך לא הייתה יכולה להיחשב כמשהו חיובי או יפה ואכן היא לא נקנתה מידיו של ליאונרדו בשעת עשייתה. מכאן נובע כי ניתן להתייחס ל-"מונה ליזה" ו"ליוחנן המטביל" מכיוונים שונים, הכול תלוי בהיבט של התיאוריה. הרי אם התפיסה האסתטית של היופי החיצוני תלויה באינטרפרטציה של הצופה, אז "יוחנן המטביל" ו"מונה ליזה" יכולים להיות יפים באינטרפרטציה, ומכוערים באינטרפרטציה אחרת (בשונה לאינטרפרטציה חד משמעית – שלילית בתקופת הרנסנס). (ברש, מ.)

נשאלה שאלה האם נציגי עולם האמנות באמת אלו שמומחים בלהגיד לנו מהי יצירת מופת ואילו מהיצירות הן יותר מתאימות להגדרה זו? והאם יש בכלל דבר כזה כמו יצירת מופת כשאלה אסתטית או שאולי בעצם אין דבר כזה בגלל שאין אסתטיקן בעל דעה לגמרי אובייקטיבית לגבי כלל יצירות באמנות?  אף על פי כן כי פעמים רבות דעתם לא נכונה בצורה בוטה ביותר ועדיין בגלל המעמד שלהם כ"מומחים"- קהל הצופים יתעלם מדעתו האישית ויאמץ לעצמו את הדעה שקבע האסתטיקן. אך אין אסתטיקנים אשר באמת מומחים להגדיר מהי יצירת מופת, הרי לא קיימת הגדרת יופי אסתטי שהיא אובייקטיבית לגמרי, מכאן אפשר להסיק כי לא יכולה להתקיים הגדרה חד משמעית של יצירת מופת.  במילים אחרות, אי  אפשר לתת הגדרה קבועה ובלתי מעורערת לגבי יצירת מופת שלפיה יהיה אפשר לקבוע אילו מהיצירות מטעימות להגדרה זו. (ברש) מכאן יוצא, כי יצירת האמנות מקבלת את ה"תג" של יצירת מופת כשאסתטיקן כווזירי מתחיל להלל אותה בצורה סוחפת – וכך לדעתי "מונה ליזה" קיבלה את השם "יצירת מופת" אף שבתקופת יצירתה היא לא נקנתה. (Bohm-Duchen, Monica) מונח היופי והאסתטיקה בימיו של לאונרדו דה וינצ'י

אולי כיצורים חברתיים תלויי חברה אנו זקוקים למישהו אשר ינחה אותנו לכיוון של מחשבה מסוימת כי אנו בעניינים מסוימים לא יודעים מה לחשוב לנכון, אולי זה בעצם הכרחי שמישהו אשר בעינינו נחשב למומחה יכוון אותנו? אומנם ישנה ידיעה לאן אנו לכוון את מחשבותינו, אך המקצוען עושה זאת יותר טוב. הפרט יכול לדעת איזה זרם באמנות לחשב  ליפה ומוצלח, אך בהקשר לשיפוט מי מ-אומני אותו זרם הינו גאון ואילו מיצירותיו מהוות יצירות מופת, אך לא נוכל להגדיר בצורה ברורה. לכן, כיוצא מכך, ישנו צורך להשאיר את ההכרעה בידי המקצוענים שבנושא. מכאן אפשר לציין כי בעיית המונה ליזה היא "פסדו" בעיה אשר אחרי הכול בעצם לא קיימת. בני האנוש כיצורים חברתיים חיים בחברה בעלת מסגרות ססגוניות, ורוב הפרטים זקוקים לבן אדם אשר ....

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

Clark, K.: A catalogue of the drawings of Leonardo da Vinci in the collection of His Majesty the King, at Windsor castle. University of Cambridge.

Esche, S: Leonardo da Vinci, das anatomische Werk. Basel.

Freud, S: Leonardo da Vinci: A psychosexual study of an infantile reminiscence. Routledge & Kegan Paul.

Heydenreich, L. H: Leonardo da Vinci.  vols. 1–2. Basel.

Keele, Kenneth D: The Genesis of Mona Lisa. Publisher: H. Schuman. Journal of the History of Medicine and Allied Sciences, Inc. 


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

‏290.00 ₪ לקוחות חוזרים, הקישו קוד קופון:

מחיקה ובלעדיות/מצגת


שדה אימייל הינו חובה