‏190.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי הפעילות הציונית בארצות האסלאם בימי מלחמת העולם השנייה?

נושא 1- הפעילות הציונית בארצות האיסלאם בימי מלחמת העולם השניה

ייחוד ההעפלה – הכרתו של כל יהודי בזכותו הבלתי מעורערת לעלות לא"י, אשר אינה צריכה כל אישור.

3 תקופות עיקריות: 1. מלה"ע ה -2, העפלה מסוריה, לבנון, עיראק ולוב. 2. תום המלחמה – הקמת המדינה: מוקד העלייה עבר לצפון אפריקה. העפלה ימית. שלושה גורמים מחלישים להעפלה זו – 1946 והלאה א. הגברת הפיקוח בגבולות ישראל ב. פינוי הצבא הבריטי מן האיזור ג. התייצבות המשטר במדינות המוצא – פחות רצון לעזוב. 3. הקמת מדינת ישראל והלאה – הקושי העיקרי הוא היציאה מארצות המוצא.

מספר העולים קשה להערכה כיוון שרובם היו בלתי לגאלים וללא פיקוח הרשויות. כל חוקר מעריך מספרים שונים.

קשיי היציאה: במרבית ארצות האסלאם גם היציאה מארץ המוצא הייתה בלתי חוקית. א. השלטונות הקולוניאליים ששלטו בארצות אלה לא רצו שהיהודים יצאו מהן בגלל שחששו מתגובת הערבים ליציאה, וכן הימצאות היהודים הייתה נוחה להם כיוון ששימשו כגורם מטווח בין השלטון למוסלמים. ב. השלטונות המוסלמים עצמם מנעו מן היהודים לעזוב את ארצות המוצא.

ההבדלים בין ההעפלה מאירופה לזו מאפריקה היא שבאפריקה גם העזיבה הייתה בעייתית, בעוד שבאירופה הקושי היה רק מציאת התזמון הנכון לצאת לא"י כך שהבריטים לא יתפסו את האוניה.

התשתית הארגונית: אירופה – הוקם מטה של ההגנה שריכז את ענייני ההעפלה. לוב, עיראק, מצריים וסוריה – היו חיילים ישראלים מטעם הצבא הבריטי שעזרו הרבה. לוב – עזרו בחינוך עיראק- בעיקר העפלה והגנה לאחר המלחמה עזבו החיילים את אפריקה ובכך צמצמו את מימדי ההעפלה – דווקא בשנים בהן היה יותר ביקוש להעפלה. התשתיות לא היו טובות, וההעפלה התנהלה באיטיות. ארצות המזה"ת – תשתית יותר מאורגנת תודות לחיילים ישראלים בריטים ששהו שם וסייעו.

דרכי העפלה: מאירופה- בעיקר באניות, שהסתכנו בתפיסה ע"י הבריטים ושליחה למחנות בקפריסין מאפריקה- בעיקר דרך היבשה. נסעו עד סוריה / לבנון ומשם הלכו ברגל. לרוב הצליחו להגיע בלי להיתפס. העפלה ימית מאפריקה – באניות צרפתית מאלג'יריה לצרפת ומשם באוניה של המוסד לישראל. חלקם עברו בתחנות מעבר במרסיי, איטליה או צרפת, שם עברו בדיקות רפאיות והמשיכו באניות המוסד לישראל. פעמים רבות נתפס הטיפול במעפילים מאירופה כחשוב יותר בעיני המדינה מאשר הטיפול במעפילי אפריקה.

יחס החברה בארצות המוצא: אירופה – היו רגשות אשם ביחס ליהודים והם זכו פעמים רבות לסיוע מן התושבים והרשויות. אפריקה – הסכסוך הישראלי – ערבי בארץ העמיד את יוצאי אפריקה בבעיה, שכן השתתפות יוצאי מדינה כל שהיא בסכסוך כנגד הערבים סיכנה את כל היהודים שחיו עדין באותה מדינה. בארצות כגון סוריה, אשר עמדו על סף עצמאות לא פגעו הערבים ביהודים שכן פגיעה שכזו הייתה מערערת את כשירותם לנהל מדינה בעיני העולם.

ה"הגנה" וההעפלה הקשר בין ארגון ההגנה להעפלה היה חזק ולפעמים אף הונעו 2 הארגונים במדינה מסוימת ע"י אותם השליחים. מטרת ההגנה – לפתח יכולות הגנה עצמית בקרב היהודים בארצות אפריקה. הארגון פעל באופן חשאי והוקם כמענה למספר צרכים: א. התפתחות מערכת יחסים עוינת בין היהודים לתושבי המקום ב. התובנה כי יידרש עוד זמן רב עד שיעלו כל היהודים לא"י ג. הצורך להגן על ההעפלה מארצות אלה

המערכה הצבאית: הלחימה במזה"ת הייתה בעלת חשיבות גדולה לברה"מ ובריטניה בפרט מ 3 סיבות: א. יחסה של איטליה עם גרמניה, שליטתה בלוב ואתיופיה וכוונתה להשתלט על אזורים נוספים. ב. שאיפות העצמאות של עמי ערב ורצונם לנצל את המלחמה על מנת להשתחרר מן השלטון הזר. ג. הנטיות הפרו – נאציות של גופים בעולם הערבי, במיוחד שיתוף הפעולה בין המופתי חאג' אמין אל חוסייני וגרמניה הנאצית. דברים אלה היוו איום ישיר על נכסיה בריטניה במזה"ת כגון שדות הנפט והדרך להודו.

לאחר נפילת צרפת ב 1940 היא חולקה ל2 אזורים, 1 בשליטה גרמנית מלאה, והשני תחת השפעה גרמנית, במשטר אשר נקרא "משטר וישי". משטר זה השתלט גם על סוריה ולבנון, אשר היו פרוטקטורט חסות צרפתי. בעקבות השתלטות זו פרצו מהומות בסוריה ולבנון, אשר בסופן החליטו הבריטים לפתוח במהלך צבאי קצר על מנת לחזק את שליטתם באזור. במבצע השתתפו גם כוחות צרפת החופשית והם הצליחו להשתלט בחזרה על סוריה, אשר קיבלה לבסוף את עצמאותה בשנת 1945. בעיראק, אשר הייתה רק תחת השפעה בריטית מ 1932 החלו להתפתח קשרים עם המשטר הנאצי אשר גרמו לאי יציבות שלטונית. ב 1941 כבשו הבריטים את עיראק מחדש, והמשיכו עד איראן. מפקדת הכוחות הבריטים במזה"ת ישבה במצריים, אך המצרים לא אהבו את הנוכחות הבריטית באזור וקיוו שהמלחמה תגרום להם לעזוב, דבר שהדאיג מאוד את הבריטים.

הלחימה במדבר הערבי ובצפון אפריקה: הקרבות באזור זה החלו ב- 1940 כאשר האיטלקים, אשר שלטו בלוב מ- 1911 ובאתיופיה מ-1935 פתחו במתקפה על הכוחות הבריטים. המערכה נמשכה כשנתיים וחצי, בין גרמניה ואיטליה בפיקוד גנרל רומל – "שועל המדבר" לבין בעלות הברית, בעיקרן בריטניה ואוסטרליה בפיקודו של מונטגומרי. שני הצדדים נחלו ניצחונות והפסדים לאורך התקופה, אשר בסופה ניצחו הבריטים, ו- 32 שנות שלטון איטלקי בלוב הגיעו לקיצן, והוחלפו ב-8 שנות שלטון בריטי.

כוחות בעלות הברית, וארה"ב בפרט ניסו למגר את כוחה של גרמניה באפריקה ואסיה, בנובמבר 1942פלשו כוחות אמריקאים לערים במרוקו ואלג'יר וכבשו אותם, בסיוע כוחות מחתרות יהודיות וצרפתיות המורכבות מבני המקום. כתגובה השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אשר הפכה לזירת קרבות קשים למשך חצי שנה, עד אשר נעלם כליל שטח המשטר הגרמני עד לשחרורה הסופי במאי 1943. תאריך זה מציין את גמר המלחמה בארצות האסלאם. לאחר הלחימה המשיכה צרפת לשלוט על צפון אפריקה, ובריטניה על לוב, מצריים, ישראל, סוריה, לבנון ועיראק. ארצות דרום חצי האי ערב  תימן, עדן ואפגניסטן במרכז אסיה לא הושפעו באופן ישיר מן הלחימה.

הקהילות היהודיות בזמן המלחמה: משטר וישי, אשר שלט על מושבות צרפת בצפון אפריקה ועל סוריה, היה אנטישמי לכל דבר. הוא חוקק חוקים שונים אשר נועדו לשלול מן היהודים את מעמדם המשפטי, לנשלם מעמדות מפתח כלכליות ולסלקם ממוסדות החינוך. יהודי אפריקה: אלג'יריה: 150,000יהודי איבדו את האזרחות הצרפתית כתוצאה מן החקיקה, ונושלו מבתי הספר. הקהילה נדרשה למצוא מערכת חינוך חלופית. יהודי אלג'יריה נפגעו גם כלכלית עקב עיסוקם במקצועות הקשורים בחברה הקולוניאלית הצרפתית. מרוקו: יהודי מרוקו מעולם לא קיבלו אזרחות צרפתית ועל כן לא נפגעו יותר מדי עם עליית משטר וישי. בנוסף – הלחימה הייתה רחוקה והארץ כמעט שלא ניזוקה פיזית. מרוקו שימשה ארץ מעבר לפליטים יהודים מאירופה והמקומיים עשו כל שביכולתם על מנת לסייע להם.