עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

עבודת דוקטורט לדוגמא בחינם ערביי יפו, התבדלות מגזר ערבי מרכז הארץ, היבדלות יפואים ערבים, מחקר איכותני ראיונות, סקר טלפוני כמותני (עבודה אקדמית מס. 2042)

‏0.00 ₪

עבודה אקדמית מספר 2042

 
עבודת דוקטורט לדוגמא בחינם ערביי יפו, התבדלות מגזר ערבי מרכז הארץ, היבדלות יפואים ערבים, מחקר איכותני ראיונות, סקר טלפוני כמותני

כיום מתגוררים ביפו כ-46,500 תושבים - מהם 32,500 יהודים ו-14,000 ערבים. מספר זה מייצג מגמה של קיטון האוכלוסייה הערבית ביפו במקביל למעבר של ערבים למקומות אחרים. מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים במקום. ב-1994, לאחר טבח מערת המכפלה, החלו מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו אירועי אלימות דומים נגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים של יהודים על מסגד חסן בק.

בדומה לאזורים נוספים בדרום תל אביב-יפו, החלה גם יפו לעבור תהליכי ג'נטריפיקציה - מעבר של אוכלוסיות חדשות, צעירות או מבוססות יותר, לאזור, ועליית מחירי הנדל"ן. בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי מנסים לדחוק את רגליהם מהמקום באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגון גבעת אנדרומדה) אשר מאוכלסים בעיקרם על ידי יהודים. במרץ 2008, במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו נגד מגמות אלו, ונישאו בהן גם ססמאות מיליטנטיות כגון "בדם ואש יפו תיפדה". הפגנות דומות נערכו בתקופת מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר נשמעות בשנים האחרונות טענות הפוכות, שלפיהן הערבים מנסים להפוך את יפו לעיר ערבית-פלסטינית, בין היתר בדרישות. בשנת 2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן את ישיבת שירת משה יפו שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו. גורמים פוליטיים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר בהתנחלויות קיצוניות שגורמת לערעור הסטטוס קוו. בפועל במבט של שנים ניתן לראות כי הגרעין השתלב והפך לחלק אורגני של יפו, ויחד עם התושבים המקומיים והעירייה דחף להקמת מוסדות חינוך ממ"ד שהיו חסרים בעיר.

בספטמבר 2018 פרסם מגזין התיירות הידוע Time Out רשימה של 50 השכונות "המגניבות ביותר בעולם". המגזין דירג את שוק הפשפשים במקום ה-16 בנימוק: "יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש"

ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות על שחרור יפו, ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים בעיר וחלק נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. בתיה הריקים של יפו, אלו שיושביהם הערבים נמלטו מהם, יושבו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו המוגדרת כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל יושבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים ובמקומם נבנו שיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים. רבה של העיר היה הרב משה זאב פרידמן, מחבר הספר "קרבן משה" (הוצאת זהר תשמ"ו)

במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב, תחת השם תל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף. ראש עיריית יפו הערבית האחרון היה ד"ר יוסוף הייכל, שעבר עם משפחתו לירדן לאחר הסיפוח לתל אביב. במשך שנות ה-50 ניתנו לרבים מרחובות העיר שמות עבריים, במקום המספרים שהיו נהוגים שם עד אז.

בחלק העתיק של העיר, סביב כיכר קדומים של היום, היו רוב התושבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי הסביבה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פייטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסימטה" ו"התיאטרון הערבי-עברי ביפו", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו-קיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".