‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי אלימות כלפי נשים?

תוכן עניינים

מבוא

תחזית לשנים הבאות.

סקירת ספרות

הרקע לתופעה

אלימות תלוית מגדר.

סטטיסטיקה

אלימות נגד נשים.

איתור סימני אלימות.

יחס המשטרה לנשים מוכות

מובילי השינוי. 

השינוי שחל ביחס המשטרה לנשים מוכות על ציר הזמן

מעגל השתיקה. 

אז מה משאיר אותן בתוך האלימות?. 

מקלטים וקווי חירום לנשים הסובלות מאלימות מקלטים לנשים מוכות.

מרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה. 

קו חירום למניעת אלימות במשפחה. 

דיון. 

סיכום ומסקנות.

ביבליוגרפיה. 

הנתונים השנתיים של הוועדה לקידום מעמד האישה ומרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית

נספחים: ראיונות

ראיון 1. 

ראיון 2. 

ראיון 3. 

ראיון 4. 

ראיון 5. 

ראיון 6. 

ראיון עם ראש מדור נפגעי עבירות במשטרה 

ראיון עם מנהלת מעון נשים מוכות 

נערכו ראיונות עומק חצי מובנים עם 6 נשים בין הגילאים 30-55, מאזור חיפה. כולן נשים מוכות אשר עברו התעללות מינית רבת שנים מצד בן זוגם, כולן נמצאות במעון לנשים מוכות אי שם בגוש דן (אשר מפאת שמירה על בטחונם אמנע מלנקוט את שמו ומיקומו)

עבודה זו מביאה את ההתפתחות של התייחסות המשטרה ביחס לנושא המדובר. כיצד היא שינתה את היחס כלפי אותן נשים מוכות וכיצד החברה הישראלית בכלל שינתה את יחסה. בעיית האלימות כלפי נשים כתופעה חברתית ופריצתה לתקשורת באמצעות גורמים שונים מסביר את הרציונל לחקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה. במהלך השנים האחרונות עברה החברה בישראל תהליך של שינוי תפיסתי והגיעה להכרה כי האלימות כלפי נשים היא נגע חברתי. המשטרה כחלק מהחברה בישראל הגיבה לתמורות החברתיות ברם, היא לא הסתפקה בכך, לקחה את הנושא קדימה וגילתה יוזמה בדרכי ביצוע אכיפת החוק. יחד עם זה, המשטרה הצליחלה להשתלב בטיפול המערכתי וזאת ע"מ להביא מענה לבעייה של אלימות נגד נשים.

אך למרות השינוי בגישתה הטיפולית של המשטרה, הן בפילוסופיה של הטיפול והן בטיפול גופו לרבות שינויים ארגוניים שביצעה המשטרה בהתייחסותה לתופעת האלימות בין בני-זוג והחמרת הענישה המיידית וטרם הבאת הפוגע בפני שופט, נראה כי התופעה החברתית כתופעה עדיין קיימת בהיקף רחב. כידוע בחברה הישראלית צבא וביטחון תופסים מקום מרכזי בהבניית הסדר החברתי. כמו כן, תפקידי המגדר בחברה הישראלית הן נגזרת של צביונה הצבאי, ומהווה תשתית לריבוד החברתי המציב גברים מעל נשים גם מעבר למצב של מלחמה.

על אף מבנה חברתי מובנה זה של ישראל בשל צביונה "הביטחוניסט" של משטרת ישראל, שהיא מוסד "גברי" באופיו, המושפע ופועל ע"פ אמות מידה צבאיות, היה הגוף הציבורי הראשון שהפנים ויישם הלכה למעשה את מסקנות ועדת קרפ. כנקודת מפגש ראשונית של הקורבן עם החוק עם התייחסות המדינה למצוקה של הנפגעת על כל ההשלכות העתידיות, השכילה המשטרה להפנים את הצורך לנקוט יוזמה, והפעולות בהן נקטה מעידות ללא ספק על תהליך של שינוי תפיסתי/מערכתי במשטרה ביחס לנושא אלימות כלפי נשים. בין השאר בדרך של מציאת פתרונות לטווח הארוך, ע"י חינוך וייזום פרויקטים בתוך הקהילה לה היא נותנת שירות.

מבנה הראיון 

שם:

גיל:

מספר ילדים:

השכלה וניסיון מקצועי:

ש': תארי בבקשה את תחילת הקשר בינך לבין בן זוגך לשעבר 

ש': מתי חלה התפנית באופי של בן זוגך לשעבר? 

ש': תארי בבקשה את האוירה בבית באותה תקופה

ש': כמה שנים בעלך לשעבר הכה אותך?

ש': האם מישהו, במהלך כל אותם שנים ידע על כך שאת אישה מוכה?

ש': ולמה לא בחרת לספר למישהו?

ש': מתי חלה התפנית מבחינתך אשר הובילה לכך שעזבת את בעלך?

ש': מה את מייעצת לאשה שנמצאת היום במצב זה לעשות? 

תודה על שיתוף הפעולה. שמך ופרטים מזהים עלייך ישמשו אותי בלבד ואת תישארי בעילום שם. מטרת הראיון הייתה לשם עבודה אקדמית בלבד ואולי התובנות מדברייך יקדמו במשהו המודעות לנושא והבנתו. 

דוגמא מתמליל מראיון

ש': תארי בבקשה את תחילת הקשר בינך לבין בן זוגך לשעבר

הייתי בת 20 כשהכרתי את הגבר שהיה לבעלי, הייתי שבר כלי. הייתי בת למשפחה שתפקודה לקוי. גדלתי עם אם דכאונית שהתקשתה לתפקד, אחות חולת נפש שגרמה סבל רב לכולנו, אב אוהב, אבל עסוק בטירוף, אח גדול עריץ ואחות קטנה. 

כל מה שרציתי היה להתחיל דף חדש בחיים ולשכוח מהסבל שעברתי בבית. בנוסף, הייתי ניצולת מלחמת יום כיפור. בחודשים שאחרי המלחמה כמעט שלא עצמתי עין. כשסוף סוף נרדמתי, היו חברי המתים פוקדים אותי בחלומות, וזוועות המלחמה היו מטלטלות אותי שוב ושוב. רוב הזמן הייתי על סמים וכדורים, אבל שום דבר לא הפחית את הכאב. 

 ואז פגשתי אותו: צעיר תל אביבי "צפוני", ממשפחה טובה, משכילה ואמידה, ממש כמוני. הוא היה הסטודנט הכי מבריק בחוג לפסיכולוגיה, פעיל שרוף בחוגי השמאל, יפה נפש ואמן. אבל מה שגרם לי ליפול לזרועותיו כ"פרי בשל" היה העובדה שהוא טיפל בי במסירות כמו האימא שמעולם לא הייתה לי. 

הוא הקשיב לי, ניחם אותי, מחה את דמעותיי, דאג לי, הרעיף עלי אהבה ומתנות יקרות. הוא נשבע שיעשה כל דבר כדי למנוע ממני להתאבד, שכן באותם ימים הייתי שרויה בדיכאון עמוק וביקשתי את נפשי למות. אני אומנם לא אהבתי אותו, אבל הוא אמר לי בביטחון גמור שהאהבה שלו מספיקה לשנינו. 

תביני.. פגשתי אותו מיד אחרי מלחמת יום כיפור. רבים מחברי מתו במלחמה. הייתי שבורת לב, והוא ניגש אלי בעדינות, ברכות, רצה לגונן עלי בגופו ולתת לי את כל העולם על מגש. אולי מפני שנחלשתי נפשית, נשבתי בהבטחותיו.

בהתחלה הוא סיקרן אותי באישיותו ובכשרונותיו, ותוך זמן קצר התחיל להרעיף עלי שפע של תשומת לב, ואמר שהוא נחוש בדעתו לעזור לי להיחלץ מהמשבר הנפשי שנקלעתי אליו עקב המלחמה. כמעט לא ישנתי במשך שנה, בשל ביעותים על חבריי שנפלו. פשוט פחדתי להירדם. הייתי שבר כלי, וממש שיוועתי לעזרה, והוא היה שם בשבילי. הוא עטף אותי באהבה, פינק אותי, התפעל ממני והעריץ אותי. זה החמיא לי מאוד ועזר לי קצת לצאת מהמשבר. הייתי כמו פרפר עם כנפיים שבורות, והוא היה האור, לא יכולתי להימנע מלהישבות בקסם הזה..

הוא באמת אהב אותי בהתחלה, אבל גם קינא לי בטירוף. בהתפרצויות הקנאה שלו, שגרמו לי לנתק בהדרגה את קשריי עם חברי ואפילו עם המשפחה, ראיתי אות לאהבתו העזה. משום שראיתי בו את ה"מושיע" שלי, הייתי עיוורת. נבצר ממני לראות שזה היה הסימן הראשון להשתלטות המוחלטת שלו על חיי ונשמתי....

בתוך חודשים ספורים, כשהוא כבר ידע במאה אחוז שאני שלו, הוא התחיל להשפיל אותי. זה התחיל בצורה של גידופים וקללות. הוא היה קורא לי 'מפגרת', 'זונה', 'רפת שכל' ו'חולת נפש'. בשלב הבא הוא קבע שאני חייבת לנתק לחלוטין את קשריי עם שתי חברותיי הטובות ביותר, ואיים שאם לא אעשה זאת הוא יעזוב אותי. התלבטתי בזה כמה ימים. המחשבה שהגבר המגונן הזה יעזוב אותי פשוט הבעיתה אותי, אז הסכמתי לתנאיו. לא יכולתי לדמיין את החיים בלעדיו. ואז הוא הידק את החבל יותר ויותר. השלב הבא היה להרחיק אותי ממך ומאבא ואמא, ומכל המשפחה. בשלב הזה כבר קיבלתי מיד את הדין...

התחתנו ממש מהר, אחרי כמה חודשים, כולם התנגדו, אמרו שזה מוקדם מידי.. אבל אני הייתי כבר שבויה בקסמיו של המנוול.. מיד אחרי החתונה נכנסתי להיריון, התואר שהתחלתי לעשות בחשבונאות בעברית נאלצתי להפסיק באמצע כי הוא דרש ממני בשל ההיריון..

ש': מתי חלה התפנית באופי של בן זוגך לשעבר?

התפנית קרתה מיד אחרי הלידה של ביתי הבכורה... במשך השנים הוא הצר את צעדי יותר ויותר. זה היה תהליך הדרגתי, שבו הוא כל הזמן בדק את הגבולות איתי וכמה אני מוכנה לספוג. הוא הטיל עלי עוד ועוד איסורים והגבלות וחוקים מטורפים. למשל, אסור היה לי ללכת לעבוד, לבקר חברים, הייתי צריכה לבצע מטלות מסוימות על פי סדר קבוע ומטורף שהוא הכתיב, ואם לא עשיתי זאת, זכיתי למטח קללות. ההפחדות הפכו יומיומיות, ומדי פעם באו המכות. ואני שיתפתי עם זה פעולה. הסכמתי עם כל החמרה במצב ולא התנגדתי..

ש': תארי בבקשה את האוירה בבית באותה תקופה

התחיל תהליך שכלל הפחדות, איומים בנטישה, עונשי שתיקה של ימים ארוכים, טרור נפשי וקללות, איבדתי בהדרגה את מעט צלם האנוש שלי, הפכתי לשבר כלי גרוע מזה שהייתי כשפגשתי אותו. הוא עשה כזאת עבודה יומיומית עלי, כמו שטיפת מוח, עד שהייתי בטוחה שאני באמת מפגרת, רפת שכל, משוגעת ורעה, כמו שהוא אמר כל הזמן. וזה לא שבילדותי אמא או אבא העליבו אותי, זילזלו בי או קיללו אותי. אני באתי מבית אוהב וסבלני. אבל לא היה מצב מבחינתי לאבד את האיש הזה, והייתי מוכנה לשלם כל מחיר להישאר איתו, למרות שהוא שבר לי את הנפש..

ש': ואז, מה קרה?

אז אחרי חמש שנים, של סבל הוא התחיל להרביץ לי, לזרוק אותי מהבית בלילות, ובסוף אפילו ניסה לרצוח אותי, אני קיבלתי את זה כמין גורל, כאילו זה מה שהגיע לי... קיבלתי את זה כמצב נתון. בשלב ההוא חייתי כמו רובוט שתיפקד תחת הוראות שניתנו לו במסע הפחדה אינסופי. הוא היה מסוגל להעיר אותי באמצע הלילה ולהתעלל בי, כמו באותה פעם שזרק עלי גפרורים בוערים כדי להצית אותי וצרח שישרוף אותי למוות. חייתי בכזה מצב של הפחדה, שההרגשה הייתה שאני חייבת להמשיך ולציית. רובוט שואל את עצמו שאלות? לא. גם אני לא שאלתי כבר. לא העליתי על דעתי לרגע לעזוב אותו, שלא לדבר על לספר על המצב או להתלונן עליו

ש': כמה שנים בעלך לשעבר הכה אותך?

האישה ההוא, (אני לא אוהבת לקרוא לו בעלי לשעבר או כל דבר שמקשר אותו איכשהו אלי) הרביץ לי במשך קרוב לעשרים שנה! הייתה מאמינה?

ש': האם מישהו, במהלך כל אותם שנים ידע על כך שאת אישה מוכה?

כמובן שלא, הוא כל הזמן איים עלי שאם מישהו ידע הוא ירצח אותי יחד עם הבנות שלי אני פחדתי לספר!

ש': ולמה לא בחרת לעזוב אותו בכל אותה תקופה?

בהתחלה, עוד לפני שהיינו נשואים פחדתי לחיות בלעדיו ובלי ההגנה והתמיכה שלו. ראיתי באיזשהו מקום בקנאות שלו אלי, בכך שהוא רוצה אותי רק לעצמו, משהו קצת חיובי. אני מודה שהחמיא לי שאני הכי חשובה לו בעולם. מהמילים הלא-יפות שהטיח בי נעלבתי נורא, זה הרג אותי, אבל תמיד הבלגתי. אפילו ביום בו הלכו לרבנות להירשם, והוא העליב אותי נורא, חשבתי לרדת מהאוטובוס ולעזוב אותו, אבל לא עמד בי הכוח...

בהמשך עם השנים בעיקר הרגשתי בושה גדולה. לא הרגשתי שאני יכולה לבוא אליכם ולהגיד 'אני אשה מוכה, תעזרו לי'. ותמיד גם האמנתי שהמצב ישתנה. הוא תמיד הבטיח, ואני תמיד האמנתי לו, כמו שכל הנשים המוכות מספרות. אחרי כל אפיזודה של אלימות בה הוא היכה אותי, זרק אותי מהבית בלילה ואני הייתי צריכה לשבת ברחוב עד הבוקר, אפילו בקור, וכך אינספור לילות, וכלה בכך שהוא ניסה להצית אותי, סקל אותי באבנים חדות ועוד – אחרי כל פעם כזאת הוא התחנן שאסלח לו, לפעמים בדמעות חרטה, והבטיח שלא יחזור על זה, ושוב באו כמה ימים של רוך מצדו. ואני תמיד סלחתי. תמיד האמנתי שהוא לא יעשה את זה שוב, כמו שהבטיח                      

ש': מתי חלה התפנית מבחינתך אשר הובילה לכך שעזבת את בעלך?

רק לאחר שהוא חנק אותי וכמעט הצליח לחסל אותי, וכלא אותי בבית שלושה ימים שבמהלכם איים עליי שוב ושוב שירצח אותי, אז ירד לי סוף סוף האסימון שאם אני נשארת איתו, זה הסוף שלי

ש': מה את מייעצת לאשה שנמצאת היום במצב זה לעשות? 

לברוח, כבר עם הסטירה הראשונה, חד וחלק! לא לקבל תירוצים וסליחות, לא למחול. אחרת את משתפת פעולה עם התליין שלך, נותנת לו את מלוא הכוח על חייך. אינני מאשימה אשה שמרביצים לה, חלילה, אבל אם את לא תקומי ותיקחי את חייך בידייך, ותעצרי את מעגל הקסמים הרע הזה, מי יעזור לך?

תודה על שיתוף הפעולה. שמך ופרטים מזהים עלייך ישמשו אותי בלבד ואת תישארי בעילום שם. מטרת הראיון הייתה לשם עבודה אקדמית בלבד ואולי התובנות מדברייך יקדמו במשהו המודעות לנושא והבנתו. .....

מצגת ספיציפית פאוורפוינט מקצועית לרפרט כ-20 שקפים- 99 ש"ח

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

גל, נ., אלימות נגד נשים, ישראל, הקיבוץ המאוחד.

רדאי פ., שלו כ., ליבו-קובי מ., מעמד האישה בחברה ובמשפט, ישראל, שוקן.

אבני, נ., "נשים מוכות ושוטרים-קורבנות של השיטה", פלילים, א', 171-184.

דו"ח ועדת קרפ. תשמ"ט- , מדיניות חקירה, תביעות ומשפט בעבירות אלימות במשפחה, אלימות בין בני זוג, ישראל, משרד המשפטים.

צבר-בן יהושע, נעמה "מסורות וזרמים במחקר האיכותני". הוצאת דביר, עמ' 15-21.