עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

מוענק על כל האתר 7 אחוז הנחה בעת "חרבות ברזל". קוד קופון: "מלחמה"

ב"ה. אנו חב"דניקים ולא נחטא בגזל: יש גם עבודות אקדמיות בחינם (גמ"ח). 15,000 עבודות אקדמיות במחיר שפוי של 99 - 390 שח.  סרטון על מאגר העבודות האקדמיות

اللغة العربية Русский

français              አማርኛ

לא מצאתם עבודה מתאימה במאגר? סמסו לנו דרישות לכתיבה מותאמת אישית - ונפנה למומחה חיצוני בעל תואר שני בתחום שלכם לכתיבה הנתפרת לצרכים שלכם בדיוק!

פרסמו את עבודותיכם הישנות אצלינו וקבלו הכנסה פסיבית נהדרת!

חוות דעת על מרצים

הוצאת ויזה לדובאי תשלום מאובטח בעברית

אמריקן אקספרס – ויקיפדיה    (לא דיינרס)    

תוצאת תמונה עבור פייבוקס 5% הנחה ב-פייבוקס  

bit ביט on the App Store   ×ª×©×œ×•× בחיוב אשראי טלפוני דרך נציג שירות 24/7העברה בנקאית

 

סמינריון שכיב מרע, משפט עברי, אדם הנוטה למות, ציווי הגוסס, צוואה, ירושה (עבודה אקדמית מס. 8508)

‏290.00 ₪

48 עמודים.

עבודה אקדמית מספר 8508
סמינריון שכיב מרע, משפט עברי, אדם הנוטה למות, ציווי הגוסס, צוואה, ירושה

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי דינו של שכיב מרע?

 

תוכן עניינים

מבוא. 3

המשפט העברי - רקע. 5

שכיב מרע בראי ההלכה. 11

מצווה מחמת מיתה. 11

דינים המיוחדים לשכיב מרע. 11

ברכת שכיב מרע. 11

וידוי שכיב מרע. 12

שכיב מרע במשפט העברי 13

חוק הירושה. 14

צוואת שכיב מרע במשפט הישראלי 17

תקפותה של צוואת שכיב מרע ברוח ההלכה. 19

צוואת שכיב מרע. 22

פס"ד קניג 35

סיכום של הדיון הנוסף אשר נערך בפסה"ד קינג:......................................................................................36

מהי אסמכתא והסיבה לדחייתה לדעת פרופ׳ ליפשיץ. 38

סייגים לפי הרמב"ם (מקובלים על השאר) 39

אסמכתא. 39

השלשת שטר...........................  39

עיצומים...........................   39

התחייבות לשם הבטחת התייצבות לדיון משפטי 40

עיקול משכון............................................................ 40

עירבון................................. 40

פסולי עדות........................  41

הסכם לביצוע עבודה...................  41

ניתוח המושג....................... 42

סיכום.. 46

ביבליוגרפיה. 48

 

שכיב מרע הוא ביטוי תלמודי המתאר חולה אנוש, הנוטה למות. התלמוד מבהיר דין מיוחד לגבי שכיב מרע, שדבריו דיבוריו בעל פה, ככתובין ומסורין דמו, כלומר, למרות שבדרך כלל באדם בריא אין בכוחם של סתם דברים שאומר אדם כדי להקנות נכסים, ויש צורך בפעולת קניין מפורשת, אצל שכיב מרע מסתפקים בדיבור כאילו הוא כתוב נכתב על ידו ומסור הועבר מידו לידי אדם אחר.

אם נסתכל על רקע משפט העברי נראה שמכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל - החל ממתן תורה, ביניהם: המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה. בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת ההגדרה "משפט עברי" קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים: ש' מנחם אלון, סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים . חוקת שכיב מרע התחילה עוד בתקופת ההלכה, חז"ל כתבו על משפט שכיב מרע כך: הביטוי "מצווה מחמת מיתה" בא להגדיר את העובדה שבקיום רצונו זה, אנו מבצעים את רצונו האחרון של המת. בתלמוד מצוי ביטוי זה במקביל לביטוי צוואת "שכיב מרע", אך למעשה מבטאים שני המושגים עיקרון אחד: יש להתחשב במצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם השוכב על ערש דווי, ולכן יש לפטור אותו מן הדרישות הפורמליות שהטילו על אדם בריא, המצווה את רכושו מעשה קניין, נוסח מסוים וכו'[1].

ניתן למצוא דינים רבים בהלכה על שכיב מרע, כמו כן, בהלכה ישנה ברכה מיוחדת המתייחסת לשכיב מרע והטקסט ההלכתי לוידוי האדם הגוסס.

 

גישת המשפט העברי שונה. סדר הנחלות שנקבע בתורה קובע את היורשים על פי דין. דיני ירושה אלה הם קוגנטיים (כופים), והמוריש אינו יכול להתנות עליהם או לסטות מהם, אף אם יצווה על חלוקה אחרת של רכושו. לאחר מותו אינו עוד בעלים על רכושו, ועל כן אין לצוואתו תוקף משפטי.

בעבודה, נבחר בפסק דין קניג[2] כפסה"ד המראה את חוקת שכיב מרע בראי המשפט המודרני בישראל.

גיזל קניג, אשר קפצה מהקומה ה-20 יחד עם ביתה הפעוטה למותם והותירה אחריה אף היא מכתב התאבדות, כתוב על מספר פתקים, בהם הסבירה כי שמה קץ לחייה ולחיי ביתה, לאחר שחיי הנישואין התגלו כחיי סבל, ולא אפשרו לה להתגרש מבעלה שלטענתה התעלל בה. באחד הפתקים היא בקשה לנשל את הבעל מירושתה, ולחלק את רכושה בין אחיה. לבסוף, נגיש סיכום על העבודה.

 

המשפט העברי - רקע

מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל - החל ממתן תורה, ביניהם: המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה. בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת ההגדרה "משפט עברי" קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים: ש' מנחם אלון, סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות. כמו דיני נזיקין, דיני מקרקעין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות ".

עיקריות: דיני נזיקין - הדינים העוסקים בתשלומי נזקים שבין אדם לחברו ומובאים בעיקר במסכת בבא קמא. דיני שאלה הלוואה ושכירות ודיני שומרים- מובאים בעיקר במסכת בבא מציעא. דיני הרחקת נזיקין ומקח וממכר (קניה ומכירה) - מובאים בעיקר במסכת בבא בתרא ומקצתם במסכת קידושין. אף שהמשפט במדינת ישראל הוא משפט חילוני, יש בו השפעה לא מבוטלת של המשפט העברי[3]. במקרים מסוימים הוכנסו עקרונות שמקורם במשפט העברי לתוך חוקי מדינת ישראל. דוגמאות לכך:

  • תקנת השבים, שהיא העיקרון לפיו יש להקל על עבריין המעוניין לשוב בו מדרכו הרעה.
  • חוק לא תעמוד על דם רעך, היונק את שמו ואת תוכנו מפסוק בספר ויקרא.
  • הגנת הפרטיות
  • עשיית עושר ולא במשפט
  • חוק ציד חיות בר
  • זכויות יוצרים. לפי המשפט העברי ישנו מושג של גניבת דברים.
  • כבוד האדם וחירותו - גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה
  • אינוס אישה בידי בעלה
  • אזהרת עדים.

 

חוסרים רבים סביב ההלכה. לעומתו השופט ברק טוען כי ההלכה היהודית אינה מקור מחייב, אלא מצוינת כמקור השראה, שהפירוש המקובל להם מפנה את השופט אל המשפט העברי. במשרד המשפטים פועלת המחלקה למשפט עברי, הפועלת ליישומו של חוק יסודות המשפט בהקשר זה. בראשית ימי המדינה תרם רבות חיים כהן להכנסת המשפט .......  מקומו ושילובו של המשפט העברי במערכת המשפט: אין הסכמה בחברה הישראלית בדבר מקומו ושילובו של המשפט העברי במערכת המשפט הישראלית. המלומד אברהם טננבוים במאמרו "על מעמדו הראוי של המשפט העברי"[4] טוען שמן הראוי היה לראות במשפט העברי מקור מוצלח לפתרון רבות 

על טיבו ותכונותיו שיתוארו בפרוטרוט. למיתוסים אלו אין כל בסיס אמפירי ומן הראוי היה לדחותם על הסף ויפה שעה אחת קודם לדעתו, הסיבה לשימוש המוגבל במשפט העברי נובעת ממצב דברים חברתי ופוליטי בישראל של היום, ולא משיקולים רציונאליים ותועלתיים. השאלה לכן איננה האם יש צורך לעשות שימוש במשפט העברי, אלא מדוע לא נעשה בו שימוש מהותי יותר בישראל? המלומד אברהם טננבוים מביא הסבר היסטורי הניתן על ידי המלומד חריס[5]. לדעת חריס, עם הקמת המדינה הייתה אפשרות סבירה לשילוב המשפט העברי ולראייתו כמקור עיקרי של המשפט הישראלי האמור לקום. אולם בצוק העיתים ומסיבות טכניות גרידא לא התאפשרה תוכנית זו. פקודת סדרי החוק והמשפט שהקנתה רציפות למשפט ששרר קודם לכן חוקקה באופן זמני בלבד. הסיבה לה הייתה העובדה .

לחלוטין, אולם למשפט העברי חסר מזל זה. מעבר לאקראיות ההיסטורית, נוצרה בעיה חדשה. בינתיים קם דור חדש של משפטנים שלא ידע את המשפט העברי, לא בפשט ואפילו לא ברמז. מבלי לקבוע מסמרות נדמה לנו שחוסר השימוש מקורו בעיקר באי-הבנה וחוסר ידיעה. מסיבות שאין אלא להצטער עליהן רוב מלומדי המשפט הישראלי כיום נקיים מכל ידיעה ממשית במשפט העברי. ממילא בורות זו יחד עם ניכור אידיאולוגי אינם מאפשרים שימוש בו, ואפילו בדיקתו. אשר על כן, אלו בדרך כלל מתנגדים לו ואף מנמקים זאת בטענות שונות, שחלקן אינן אלא מיתוסים בלבד. 

 

שכיב מרע בראי ההלכה

 מצווה מחמת מיתה על אדם בריא, המצווה את רכושו מעשה קניין, נוסח מסוים וכו'. ההבדל בין שני המושגים קשור למידת מודעותו של המצווה את רכושו למצבו הבריאותי:

  • מצווה מחמת מיתה – יודע שהוא סופני ופועל בהתאם.
  • צוואת שכיב מרע – האנשים שסביב המצווה, יודעים את מצבו ומתייחסים בהתאם[9].

 

דינים המיוחדים לשכיב מרע

מרע אומר שנותן במתנה את כל נכסיו לאחר חוץ מנכסים מסוימים, שאותם הוא משאיר לעצמו, אזי הוא מביע בזה את אמונתו שאין הוא הולך למות; ועל כן אם הבריא, נשארים אותם נכסים שנתן במתנה בחזקתו של המקבל. ואולם, אם חילק את כל נכסיו ולא השאיר לעצמו כלום – אם הבריא שבים אליו נכסיו, שהרי נראה מדבריו שסבר שהוא הולך למות ורק על דעת כן חילק את רכושו[10].

ברכת שכיב מרע

בניו והכניסן אל אביו שיברכם" ‏מדרש תנחומא, פרשת ויחי, סימן ה'. כלומר, למדים זאת מהעובדה שיצחק, כאשר ידע שקרוב יום מיתתו, קרא לעשו בנו כדי לברכו, וכן מהעובדה שכאשר קרוב היה יום מיתתו של יעקב, הכניס אליו יוסף את שני בניו, מנשה ואפרים, כדי שיברכם.

וידוי שכיב מרע

נהוג כי שכיב מרע אומר וידוי לפני מיתתו. במסכת שמחות‏ מובא כי הנכנסים לפני המת אומרים לו "התוודה עד שלא תמות. הרבה היו שנתוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו ומתו, והרבה שהיו מתוודין מהלכין בשוק. שמא בזכות שאתה מתוודה אתה תחיה".

קיימים מספר נוסחי וידוי לשכיב מרע, מהם קצרים ומהם ארוכים. בין החשובים ניתן למנות נוסח שמביא הרמב"ן בספרו "תורת האדם" שער הסוף: "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומתתי בידך. 

שהנוטה למות קורא פסוק שמע ישראל. יסוד המנהג הוא במדרש על יעקב, שקרא פסוק זה לפני מיתתו, וכן במעשה המובא על רבי עקיבא, שקרא פסוק זה בשעה שהוציאוהו למות על קידוש השם. בספר "מעבר יבוק"‏ מביא גם טעמים על דרך הקבלה.

 

שכיב מרע במשפט העברי

פרשת ויחי רצופה צוואות. יעקב מצַווה את יוסף בסוף ימיו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבתי ונשאתני

ויחי יש בה פתח לעסוק בדיני הצוואה במשפט העברי[11].

רוב שיטות המשפט, ובכללן המשפט הישראלי, מכירות בתוקפה המשפטי של הצוואה, מתוך הכרה בצורך לכבד את רצון המת. רשימת היורשים על פי דין לא נקבעה בחוק אלא כדי להסדיר את חלוקת העיזבון על פי רצונו המשוער של המוריש, כשהלה לא טרח להביע את רצונו בצוואה לפני מותו.

גישת המשפט העברי שונה. סדר הנחלות שנקבע בתורה קובע את היורשים על פי דין. דיני ירושה אלה הם קוגנטיים (כופים), והמוריש אינו יכול להתנות עליהם או לסטות מהם, אף אם יצווה על חלוקה אחרת של רכושו. לאחר מותו אינו עוד בעלים על רכושו, ועל כן אין לצוואתו תוקף משפטי.

וכך פסק הרמב"ם:

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה. 

עליונות דיני הירושה, המונעת מן האדם את האפשרות להחליט כראות עיניו מי יזכה ברכושו לאחר מותו, הביאה 

העברי בדיני הצוואות, עוסקים אפוא בעצם בעניין "מתנה מחיים". לא בכדי, הרמב"ם דן בדיני הצוואות במסגרת "הלכות זכייה ומתנה". מעין זה, השולחן ערוך דן ב"הלכות מתנת שכיב מרע" אחר "הלכות מתנה".

הפתרון של "מתנה מחיים" אינו נוח ביותר, כיוון שהמצַווה מעוניין לקיים את בעלותו על רכושו וליהנות ממנו עד מותו. לכן, הוסיפו חכמים מודל משפטי מתוחכם, ולפיו המתנה אינה חלה אלא סמוך למותו של המוריש (ואף שמועד זה אינו ידוע מראש הדבר אפשרי).

התנאים לתוקפה של צוואה-מתנה זו תלויים במצב בריאות המצַווה בשעת נתינתה: אם ניתנה כשהוא בריא או כשהוא חולה ורואה את פני המוות, כפי שנראה להלן בקיצור.

 שלא כרצונו.

אדם נחשב "בריא" גם אם הוא חולה או שיש לו מום כלשהו, ובלבד שאינו רואה את פני המוות.

וכן כתב הרמב"ם:

הסומא או הפסח, או הגידם או החושש בראשו, או בעינו או בידו, או ברגלו וכיוצא בהן - הרי הוא כבריא לכל דבריו, במקחו או בממכרו ומתנותיו.

 

בדרישות הפורמליות של דיני המתנה, כדי שלא תיטרף עליו דעתו. וכן כתב הרמב"ם:

שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך... זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם, ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. ודבר זה מדברי סופרים. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים.

 

מהותית, והם מבטאים עיקרון משפטי אחד הנוגע לאדם המצַווה את רכושו בידעו שמותו קרוב.

כאמור, התחשבו חכמי התלמוד במצבו הגופני והנפשי הקשה של אדם זה, ופטרו אותו מן הדרישות הפורמליות שהטילו על המצַווה הבריא - מעשה קניין, דיוק בנוסח הצוואה ועוד - כדי שלא תיטרף עליו דעתו.

אלא שנסיבות מתן הצוואה משתנות: פעמים הן מעידות על מודעות המצַווה למותו הקרוב במובהק, כגון שהוא מצהיר 

כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי, עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק, והרי הוא נופל על המטה - הוא [הנקרא] שכיב מרע.

חולה זה אינו צופה את פני המוות בהכרח. להפך, בדרך כלל מקננת בו התקווה שיעמוד מחוליו. לפיכך, אין הצדקה להקל עליו את דרכי הקניית המתנה, כיוון שהקלו עליו חכמים רק כשהוא רואה את פני המוות מפחד שמא ישתגע.

לכן, רק כשהאדם מצַווה את כל רכושו, ואינו משייר לעצמו דבר, מניחים שצוואתו נעשית מתוך תחושה שמותו קרב, גם אם לא אמר זאת במפורש. כשהאדם מצַווה את כל רכושו לזולת, הוא רומז במעשהו שהוא משער שלא יוכל עוד

הרכוש שצריך האדם ל"שייר" לעצמו, כדי שלא ייחשב "מצַווה מחמת מיתה"? חכמי ההלכה נחלקו בשאלה זו. ביטוי לדעות השונות מצינו בדברי הרמ"א, ר' משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז):

וכמה יהא השיור? אפילו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין. ויש אומרים דבעינן [=שצריך] שיור כדי פרנסתו.

לפי הדעה השנייה, רק כשהמצַווה מותיר לעצמו חלק ניכר מנכסיו, שעשוי לפרנסו, הוא מגלה שהוא מקווה להחלים מחוליו, וממילא חוזר דינו להיות כאדם רגיל, שדיני ההקנאה הרגילים חלים עליו[12].

ואם אמר החולה במפורש שהוא "מצַווה מחמת מיתה", צוואתו תקפה גם אם שייר לעצמו חלק מרכושו. הוא הדין גם אם 

במקצת.

מן הסיפא של דברי השולחן ערוך למדנו שה"מצַווה מחמת מיתה" שהחלים ממחלתו רשאי לחזור בו מן המתנה שנתן, אף אם נתן אותה במעשה קניין.

 

מיתה - צוואתו תקפה. ואולם דעה זו אינה מקובלת על הכול.

לעומת זאת, הכול מסכימים שדין חולה מסוכן היודע שמקננת בו מחלה סופנית כדין "מצַווה מחמת מיתה", אף אם שייר לעצמו מקצת מרכושו, ולא הוריש את כולו , אף אם הוא מתהלך בשוק ואינו מרותק למיטתו או לביתו.

  

ויש שהמוריש מצַווה את קרוביו לעשות פעולה מסוימת, כגון בקשת יעקב ויוסף מצאצאיהם להעלות את עצמותיהם 

מעין זה, ניתן לעתים לקיים את הצוואה הפגומה מכוח הכלל: "מִצווה לקיים דברי המת", שמקורו בתלמוד: "רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר: מִצווה לקיים דברי המת".

לפי פשוטם של דברים, אין כאן אלא חובה מוסרית, שכן מבחינה משפטית-פורמלית, אין לדברי המצַווה תוקף משפטי 

אם למעשה כופים את היורשים על פי דין לקיים את דברי המת, מדוע עמדו החכמים על דיני צוואת בריא הנוקשים? ומדוע נזקקו לכלל לפיו "דברי שכיב מרע [הרואה את פני המוות] ככתובין וכמסורין הם"? הלא "מִצווה לקיים דברי המת"!

מכוח שאלה 

המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך.

כלומר, רק אם השליש המוריש את הנכסים בעודו בחיים בידי אדם אחר לשם העברתם לפלוני אחרי מותו, רק אז מִצווה על יורשיו לקיים את דבריו, ומטעים הרמ"א בשם הטור:

אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת.

עמדה מעניינת 

שליש", וממילא חייבים יורשיו "לקיים את דברי המת" ולייעד כספים אלה כרצון המצַווה-המפקיד.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני בחיפה, נדונה באריכות סוגיית צוואת שכיב מרע. אדם ערירי נפטר, ולא הותיר 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יובל סיני ישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל .

ר' חריס "הזדמנויות היסטוריות והחמצות בהיסח דעת: על שילובו של המשפט העברי במשפט הישראלי בעת הקמת המדינה "בתוך "שני עברי הגשר - דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל" (מ' בר-און,צ' צמרת-עורכים,תשס"ב) 21-55.

עמיחי רדזינר "'המשפט העברי' איננו הלכה (ובכל זאת יש בו ערך)" אקדמות טז 139 .


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

‏290.00 ₪ לקוחות חוזרים, הקישו קוד קופון:

מחיקה ובלעדיות/מצגת


שדה אימייל הינו חובה