עבודה אקדמית? חפשו עכשיו במאגר הענק, האיכותי והעדכני ביותר:

עבודה אקדמית - עיירות הפיתוח- האם היו אפליות כנגד העולים בעיירות הפיתוח בתחילת דרכה של המדינה (עבודה אקדמית מס. 9220)

‏270.00 ₪

10 עמודים. 

עבודה אקדמית מספר 9220
עבודה אקדמית - עיירות הפיתוח- האם היו אפליות כנגד העולים בעיירות הפיתוח בתחילת דרכה של המדינה

שאלת המחקר

 האם היו אפליות כנגד העולים בעיירות הפיתוח בתחילת דרכה של המדינה?

 

תוכן עניינים

מבוא

דפוסי קליטה
שאלת המחקר
מבוא
דפוסי קליטה
התפתחותה של מדיניות אינטגרציה
הגדרת הבעיה העדתית
השימוש במונח עדות
בעיית העדות כבעיה שאינה בת-חלוף
פערים ודעות קדומות
פערים בחינוך ובהשכלה
פערים בתחום התעסוקה
פערים כלכליים
התפתחות מחאה חברתית
אלימות על רקע הקיפוח העדתיה העדתית

השימוש במונח עדות

בעיית העדות כבעיה שאינה בת-חלוף

פרים ודעות קדומות

פערים בחינוך ובהשכלה

פערים בתחום התעסוקה

התפתחות מחאה חברתית

אלימות על רקע הקיפוח העדתיסיכום

ביביליוגרפיה

 

 

מחקרים רבים מצביעים על כך שבחברה הישראלית עיירות הפיתוח הן קבוצות מודרות ומוחלשות תדיר; קבוצות אלו סבלו במשך שנים ממצב של אפליה ממסדית, תרבותית וחברתית. על אף שמצבן השתפר עם השנים, קבוצות אלו עדיין סובלות מהדרה מתמשכת.  

השלב הראשון והמכריע במדיניות הקליטה החל בסוף שנות ה-40 ונמשך עד תחילת שנות ה-50, ומהרבה בחינות היה זה השלב הקשה ביותר. סימני ההיכר שלו היו המעברות, פרויקטים או עבודות ציבוריות וראשית הקמתן של עיירות הפיתוח. ‏‏ רוב המזרחים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח לעיירות הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא-קידום. אלה שיועדו להקמת מושבים חדשים קיבלו אמצעים ומכסות ייצור לא-מספיקים, כך שלא היה לאל ידם להתחרות עם המושבים הוותיקים המבוססים. ‏‏ לקראת סוף שנות ה-50 נעלמו כמעט לחלוטין רוב המסגרות הייחודיות לקליטת עולים.  

חלק הארי של העולים החדשים התיישבו בערים, ובהן צמחו ה"שכונות" שהיו למעשה שכונות עוני, כגון שכונת התקווה בתל אביב ושכונת ואדי סאליב בחיפה. באזורים רבים התקבצו יחד בני השכבות הנמוכות של קבוצות עולים, ומשך שניים-שלושה דורות עשו בהם את חייהם קבע מתחת לקו העוני. רובם היו ממוצא מזרחי, לרוב מצפון אפריקה או מתימן. ‏‏  

 

העבודה כוללת שער , מבוא גוף העבודה פרקים רלוונטים סיכום וביביליוגפיה.

עיירות הפיתוח- האם היו אפליות כנגד העולים או מוסד לבניית ופיתוח מדינה בתחילת דרכה?

עיירות הפיתוח- האם היו אפליות כנגד העולים או מוסד לבניית ופיתוח מדינה בתחילת דרכה?

השלב הראשון והמכריע במדיניות הקליטה החל בסוף שנות ה-40 ונמשך עד תחילת שנות ה-50, ומהרבה בחינות היה זה השלב הקשה ביותר. סימני ההיכר שלו היו המעברות, פרויקטים או עבודות ציבוריות וראשית הקמתן של עיירות הפיתוח. ‏‏ רוב המזרחים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח לעיירות הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא-קידום. אלה שיועדו להקמת מושבים חדשים קיבלו אמצעים ומכסות ייצור לא-מספיקים, כך שלא היה לאל ידם להתחרות עם המושבים הוותיקים המבוססים. ‏‏ לקראת סוף שנות ה-50 נעלמו כמעט לחלוטין רוב המסגרות הייחודיות לקליטת עולים. 

חלק הארי של העולים החדשים התיישבו בערים, ובהן צמחו ה"שכונות" שהיו למעשה שכונות עוני, כגון שכונת התקווה בתל אביב ושכונת ואדי סאליב בחיפה. באזורים רבים התקבצו יחד בני השכבות הנמוכות של קבוצות עולים, ומשך שניים-שלושה דורות עשו בהם את חייהם קבע מתחת לקו העוני. רובם היו ממוצא מזרחי, לרוב מצפון אפריקה או מתימן. ‏‏ (שפרינצק)

העולים שהגיעו לאחר קום המדינה לא גילו אוריינטציה משותפת, בשונה מהעולים שהגיעו ארצה בטרם קום המדינה, אשר שהיו חדורי אידאולוגיה ציונית ליברלית או סוציאליסטית. את מקומה של תפישה זו החליפה בקרב קבוצות מזרחיותאוריינטציה סמי-משיחית, ומצד שני התחזקה מגמה של חיפוש אחר מקלט בטוח. ‏‏

הוקמו מסגרות מיוחדות לטיפול בבעיות קליטת העלייה, והתפתח תהליך קליטה ביורוקראטי ביותר, בניהולם של המרכזים המוסדיים השונים. מגמות אלה היו בעלות חשיבות מכרעת לנוכח מספר העולים שהגיעו בגלי העלייה הראשונים. ונוכח קצב הגעתם וחלקם היחסי באוכלוסייה, חל מיעוט במשאבים הכלכליים הזמינים. גופים ושירותים ייחודיים רבים הוקמו על ידי הממשלה, על ידי הסוכנות היהודית ובמיוחד על ידי ההסתדרות, כדי לטפל בבעיות הקליטה. יתר על-כן, רבים מסוכני השירותים הציבוריים, הפועלים בתחומי הבריאות, החינוך והעבודה הסוציאלית, הקימו שירותים מיוחדים לעולים. ‏‏( ‏אייזנשטדט )

בעת ובעונה אחת, החלו עולים להיקלט גם באמצעות הערוצים הרגילים של החברה כלומר, סוכני הסוציאליזציה – מערכת החינוך, הצבא, וסלקציה כלכלית ותעסוקתית. בשלב מאוחר יותר, אומצה מדיניות חדשה שלפיה יש להעדיף עולים, כדי לעזור לאלה להתגבר על חולשתם היחסית במישור החברתי-כלכלי והחינוכי. מוסדות הקליטה המיוחדים נעלמו כמעט לחלוטין, ועם היחלשות העלייה בסוף שנות ה-50 הוקמו מוסדות מיוחדים מסוג חדש – כגון מרכז הקליטה שלהסוכנות היהודית או מוסדות הדרכה ממשלתיים. ‏‏

כדי להתמודד עם בעיות שנבעו מתהליך הקליטה של קבוצות העולים הראשונות, שכבר השתלבו במידה כלשהי בחברה הישראלית, פותחו מדיניות וגישות טיפול מיוחדות. אלה נועדו בעיקר לקבוצות או לשכבות "מקופחות" או "טעונות קיפוח", והן היו חלק ממדיניות חברתית-כלכלית שהתגבשה במדינת ישראל. ‏‏ בשעה שהרשויות ניסו לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים שלהם, הן גם הגבירו את תלותם בסוכנים המוסדיים העיקריים, כאמצעי לקבלת תגמולים וסיוע. בדרך כלל היה תהליך הקליטה, שקודם על ידי הסוכנים והמסגרות הביורוקרטיות של החברה הקולטת, מבוסס על שמירת מרחק חברתי ועל פערים בין כוחם של נציגי המרכז לבין כוחן של קבוצות העולים החדשים. ‏‏‏(סמוחה)

האשכנזים היו מבוססים היטב כקבוצה דומינאנטית כבר עם הקמת המדינה, עת היוו %‏77 מהאוכלוסייה היהודית. הם היו המייסדים של היישוב החדש ועמוד השדרה של החברה על כל נדבכיה, ממעמד העובדים ועד לאליטה. המזרחים, לעומתם, היוו קהילה קטנה, ענייה וחלשה, שבראשה עמדה אליטה ספרדית זעירה. במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. הממשלה עמדה בפני בעיות דחופות של הגדלת הצבא, תיעוש המשק ושילובו בכלכלה העולמית, יישוב מיידי של השטחים שנתפסו במלחמת השחרור כדי לבלום לחצים בינלאומיים לנסיגה מהם, והרחבה של מערכת השירותים שיכון, חינוך, בריאות, סעד כדי לספק את צרכי האוכלוסייה ההולכת וגדלה. ‏‏(שפרינצק)

התמודדות המדינה עם בעיותיה הדחופות הללו בשנות החמישים השפיעה באופן שונה על הוותיקים, העולים האשכנזים והעולים המזרחים. הוותיקים זכו באופן מהיר לניעות המונית. מרביתם התקדמו תוך זמן קצר ממעמד העובדים למעמד הבינוני. בעוד שחלק אחד מהם ניצלו את הסובסידיות ותנאי ההשקעה הנדיבים שהעמידה המדינה לרשותם והפכו ליזמים ולתעשיינים, או הרחיבו את עסקיהם הקיימים, הוותיקים ניצלו היטב את ההזדמנויות החדשות הודות ליתרונותיהם המיוחדים: ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, הצבר נכסים וקירבה לאליטה ולמקבלי ההחלטות. ‏‏( ‏אייזנשטדט, ש.נ. )

לעומת גורלם של העולים החדשים האשכנזים, אשר לאחר תקופת מעבר קצרה, הצליחו להיכנס למעמד הבינוני ומעלה בהסתייעות הרשתות החברתיות הטובות שלהם דהיינו, קשריהם עם קרובי משפחה ומכרים מקרב הקבוצה הדומינאנטית של הוותיקים, מספר הנפשות הקטן במשפחותיהם, הפיצויים האישיים שקיבלו מגרמניה שאשכנזים ותיקים קיבלו גם כן והדימוי האישי והציבורי שלהם כאירופים, הרי שהמזרחים נעשו לעניים ולפועלים, הרואים במו עיניהם את הנטישה ההמונית של האשכנזים את מעמד הפועלים ואת חדירתם למעמדות הגבוהים, בניגוד אליהם. ‏(סמוחה‏‏‏, ס. )

העולים החדשים המזרחים היו חלשים מכדי שיוכלו להתנגד לתיעולם לשכבות הנמוכות ולהפלייתם לרעה בהקצאת המשאבים. בין חולשותיהם בלטו השכלה פורמאלית נמוכה, משפחות גדולות, חוסר נכסים, העדר חלופה בצורת מדינה אחרת שאפשר להגר אליה, העדר רשת כלשהי של קרובים וחברים מקרב הוותיקים ובעלי עמדות הכוח, וכן ניסיון מועט בהתארגנות ובפוליטיקה מודרנית. לפגיעה החמורה של מדיניות האפליה נוסף העלבון הקשה של האידאולוגיההפטרונית והסטריאוטיפים המשפילים. ‏‏

לפיכך, האשכנזים, באורח "טבעי" למדי, נהנו מעליונות יחסית ומכוח רב יותר, בעוד שהמזרחים לפחות בהתחלה היו נתונים במצב נחות יחסית. במסגרות אלה היו העולים החדשים האלמנט הפסיבי יותר. שכן היה עליהם להיקלט על-פי הנחות והנחיות אידאולוגיות וחברתיות בסיסיות של ה"קולקטיב", קרי הוותיקים. מרכזיהם של הקולטים ומוסדותיהם פעלו בהתאם לגישה המושתתת על אידאולוגיה של עבודה וחלוציות, שגם בה חלו שינויים משמעותיים במציאות המתפתחת. ‏‏

בתקופת היישוב לא ראו את קליטת העולים כ"בעיה", כי אם כהתגשמות החזון החלוצי ליישוב הארץ, אשר יתרחש באמצעות בניית מוסדות ויבטיח אינטגרציה מוצלחת של כל הקבוצות. בגלל מספרם הגדל והולך של העולים והתנאים הכלכליים הקשים ששררו באותם ימים, היה נחוץ להקים מסגרות ארגוניות מיוחדות, כגון המעברות, העבודות הציבוריות המיוחדות, או הפרויקטים של עבודות החירום, כדי להתמודד עם הקושי הכלכלי הכרוך בקליטה. אך בכל אלה ראו רע הכרחי וזמני שיוביל לאינטגרציה מלאה של כל קבוצות העולים השונות במסגרות המוסדיות המרכזיות – החינוכיות, הצבאיות, התעסוקתיות והפוליטיות – כפי שאירע במושבים.

ואולם, המציאות שהתפתחה עקב תוכניות אלה לא עלתה בקנה אחד עם הציפיות והתקוות. תהליכי האינטגרציה והקליטה של העולים החדשים בחברה הישראלית התפתחו בכיוון שונה מהמצופה. ‏‏‏‏( ‏אייזנשטדט, ש.נ. 2009. )

עם הזמן, התחזקה מודעותם של גורמים מוסדיים מרכזיים בחברה הישראלית להתפתחות הבעיה העדתית, תוך הכרה בזיקה ההדוקה של הבעיה לאוריינטציה הפוליטית והסמלית של החברה הישראלית. מודעות זו החלה להתפתח בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, במגזרים המובילים של החברה הישראלית, לקשיים ולבעיות הנובעים מתהליך הקליטה, ואף בהגדרה הבלתי-פוסקת של טבען של בעיות אלה.

דווקא מנהיגי המגזרים הוותיקים היו אלה שהגדירו את הבעיה הזו והשתמשו במונחים עדתיים. התגובה הראשונית כלפי העולים הייתה ראייתם כ"דור המדבר", שתרבותו תחלוף עם קליטת ילדיו לתבנית הקיימת. בשנות ה-50 המוקדמות נוסחה בעיית הקליטה כבעיה של פיגור תרבותי או כהעדר התפתחות מספקת, בגלל השפעת המסורת ושליטתה במגזרים מסוימים של העולים. זאת בניגוד למודרניות של הקבוצות האחרות, ובהן הקבוצות החלוציות המהפכניות הוותיקות. לפיכך, ראו בעולים החדשים אנשים נחשלים, המאיימים על התבנית המוסדית בעיקר בשל מספרם הרב. מתוך הרצון להעביר את העולים תהליכי סוציאליזציה נאותים, שללו את אורח חייהן המסורתי של קבוצות עולים שונות, ברוח מסורת המהפכה החלוצית שקמה נגד סגנון החיים הגלותי. הנחות אלה גרמו לכך שהתייחסו לקבוצות העולים כאל מקשה אחידה פחות או יותר, שיש לעצבה לפי החזון הציוני-חלוצי השליט בכיפה, באמצעות הערוצים המקובלים בחברה. ‏‏ ( ‏פרס, י.)

בעת ועונה אחת החל להתגבר השימוש במונח עדות, שתחילתו עוד בימי היישוב. השתמשו במונח בעיקר בקשר לקבוצות מזרחיות. השימוש התפשט די מהר גם בקרב מחנכים, מלומדים ועיתונאים. בניגוד לקומץ משכילים שהדגיש את הצורך למצוא בכל מסורת פוטנציאל לחידוש חברתי, הרי שבקרב המנהיגות הפוליטית האוריינטציה הייתה פטרנליסטית יותר באופייה. ‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס.)

התפתחה מגמה שראתה את החברה הישראלית כמוגדרת באמצעות שני מונחים דיכוטומיים: "מזרחי" ו"מערבי". מאמצע שנות ה-50 ועד לתחילת שנות ה-60 התברר שתהליך הסוציאליזציה האמור אינו פשוט כלל, והחלו להבין את הבעיות הטמונות בתהליך האינטגרציה של העולים. עם זרימתם הגוברת של עולים חדשים למסגרות החברתיות המרכזיות התפתחה תחושה שנוכח מספרם הגדל של העולים, יהיו הוותיקים למיעוט. אולם קודם כל, הייתה מודעות לכך שרבים מהעולים החדשים נעשו חלק ממגזר העוני ההולך וגדל.

כמו כן החלה לגבור מודעות להבדלים בהשכלתן ובתעסוקתן של קבוצות עולים שונות – בעיקר בין ה"מזרחים" יוצאי אסיה-אפריקה, לפי המונחים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טבעה לבין יוצאי אירופה-אמריקה, ובעקבותיה גבר החשש להתפתחות "שני עמים". ‏‏‏‏( ‏אייזנשטדט)

המודעות הגוברת לסוגיות בעייתיות אלה, העצימה את התחושה שבעיות העולים המזרחיים אינן ארעיות, אלא קבועות יותר. אפילו האינטלקטואלים, שעל פי רוב לא נמנו על הקבוצות המזרחיות, נטו להגדיר את הקבוצות המזרחיות כבעלותתרבות מובחנת ונטייה מעטה מאוד להשתנות עצמית בכיוון החדש. הדבר הביא להעצמת הדיכוטומיזציה הגוברת בין מזרחי למערבי, בין ספרדי לאשכנזי.

מחד גיסא, התקבלו המסורות התרבותיות השונות של מגזרי העולים החדשים כחלק מן הקולקטיביות הרחבה יותר, מאחר שהבינו כי יש לראות בהן נתון בר-קיימא. ומאידך גיסא, הודגש בהתמדה שמסורות אלה אינן שוות באיכותן לקולקטיב הכללי הלא-עדתי. כאשר תפיסה זו של הבעיה נקשרה לסטריאוטיפים ולדעות קדומות שרווחו בחברה הכללית, עלתה תפיסה פלגנית יותר שחילקה את החברה הישראלית לתרבות מערבית-חלוצית ולעדות מזרח. ההדגשה שהזהויות העדתיות הן עובדה קיימת תורגמה בשנות ה-70 לתפיסה אגרסיבית שפילגה את תרבויות המזרח והמערב, העומדות האחת מול השנייה, כביכול. תפיסה זו הולידה במגזרי האוכלוסייה המזרחית לוחמנות חזקה שכוונה כנגד מה שנקרא "המרכז האשכנזי" או "קבוצות המרכז". ‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס. )

סתירה משמעותית נוצרה בין שוויון הזכויות המלא והשילוב במערכת החינוך ובצבא, לבין הניסיון לכוון פעילות פוליטית באמצעים פטרנליסטיים סמי-כפייתיים ובאמצעות מנגנונים של צירוף, אשר נשענו על הקצאת משרות ומשאבים על ידי הערוצים המרכזיים של המפלגות העיקריות. ‏‏(שפרינצק)

המגע החברתי שהתקיים בין בני-מוצא שונה – העולים מאירופה-אמריקה ו"הוותיקים" מחד, והעולים מאסיה-אפריקה מאידך – מגע אשר לא התנהל מתוך נקודת מוצא של שוויון וחילק את החברה הישראלית ל"מועדפים" ו"מקופחים", שימש מעין אישור לתחושת עליונות מזה, ולתערובת של מרירות ותחושת נחיתות מזה. במגע זה היה להנציח דעות קדומות. ‏‏

במקביל להתגבשות הפער התרבותי, שמשמעו הדגשת ההבדלים הבסיסיים הקיימים בין העולים המזרחיים למערביים, התפתחו דפוסי דעות קדומות בין-עדתיים. עוצמת הסטריאוטיפים, בייחוד אלה המתייחסים למזרחים בכלל ולמרוקניים בפרט, לא נחלשו, ואף התגברו עם הזמן. הסטריאוטיפים חדרו לאווירה החברתית הכללית והפכו נפוצים יותר ויותר. בהתחלה השימוש בהם יוחס בעיקר למרוקנים הביטוי "מרוקאי-סכין" היה נפוץ מאוד בשנות ה-50, ומאוחר יותר אלה התגבשו לדיכוטומיה הכללית בין "אשכנזים" ל"מזרחים". עמדות וקונוטציות שליליות אלה ביחס למזרחים עשו דרכם אף לתחומי החינוך והמקצוע, ובהתאם לכך, מספר סקרים העלו כי מורים נוטים בלא יודעין להפלות ילדים בעלי שמותמזרחיים, וכי יועצים נוטים לכוון ילדים מזרחיים לבתי-ספר מקצועיים ולא לבתי-ספר עיוניים, ומגבירים בכך את תחושת האפליה. ‏‏(שפרינצק)

לאשכנזים יש יתרון בולט בהשכלה, יתרון שלו יש ביטוי בממוצע שנות לימוד רב יותר מאשר למזרחים. אך הפער החמור יותר נמצא דווקא בקצות סולם ההשכלה: בקרב עולים ילידי חוץ לארץ יש פער משמעותי בין מספר העוליםהאשכנזים חסרי השכלה, לעומת מספרם הגבוה של המזרחים חסרי ההשכלה. לפער זה יש ביטוי גם בהתפלגות העולים האשכנזים לעומת המזרחיים אשר הינם בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית, כאשר לאשכנזים יש יתרון בולט לעומת אחיהם המזרחים בפרמטר זה. זאת ועוד, הגיל הממוצע הצעיר יותר של המזרחים לא רק שאיננו מסביר את הפער הזה, אלא אף מראה שהפער למעשה גדול אפילו יותר. ‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס. 2009)

ניתן לדמות את ייצוגן של עדות המזרח במערכות החינוך בצורה פירמידיאלית, כלומר, ככל שהשלב החינוכי גבוה ומתקדם יותר, כן פוחת בו שיעורם של בני עדות המזרח. למבנה הפירמידיאלי יש השלכה שלילית על סיכוי השתלבותן שלעדות המזרח באליטות התעסוקתיות, הפוליטיות והתרבותיות בארץ, שתביעותיהן ההשכלתיות הן בקו עלייה מתמיד. ‏‏‏ ( ‏פרס, י.) 

כמו כן, מתברר שבעוד שילידי ישראל האשכנזים עולים בהישגיהם על הוריהם, הישגי ילידי ישראל המזרחים זהים לאלה של הוריהם. משמעות מיוחדת יש לפער העצום בחינוך הגבוה, שקובע את ההצבה העתידית בכלכלה של בני שתי העדות. חרף הכפלת אוכלוסיית הסטודנטים מאז ‏1967, וחרף כל התוכניות להגדלת שיעורי הלמידה של המזרחים, באוניברסיטאות מובילים עדיין האשכנזים בצורה משמעותית. (שפרינצק)

הפער העדתי בתחום החינוך גדול יותר ממה שמשתקף בנתוני שנות הלימוד, משום שהחינוך הניתן למזרחים הוא באיכות נמוכה יותר. קיים פער ניכר בביצוע של ילדים מזרחים ואשכנזים במבחני הישג שונים, לרבות מבחני משכל IQ. עבור יותר ממחצית ממסיימי התיכון האשכנזים, החינוך התיכוני פירושו מסלול עיוני המוביל לבגרות ולאוניברסיטה, בעוד שעבור למעלה ממחצית מעמיתיהם המזרחים זהו חינוך מקצועי המוביל לשוק העבודה, כפי שצוין לעיל. ‏‏ההסברים המקובלים לפערים אלה בהישגים הלימודיים של בני עדות שונות מתייחסים לגורמים כמו עוני, מיעוט השכלה וילודה גבוהה. ‏‏

לאי-השוויון בתחום החינוך יש ביטוי אף בהתפלגות משלחי-היד, שלהם השלכה ישירה על הפערים במשאבים בין העדות. בקרב עולים חדשים אשכנזים יש סיכוי גבוה יותר להיות בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים או טכנאים, לעומת העוליםהמזרחים, כאשר פער זה בין העולים רק גדל בהשוואה בין צאצאיהם ילידי הארץ. ‏‏

העלאת דרישות ההשכלה לעבודות בעלות סטאטוס גבוה, דחפה חלק מהמזרחים לאפיקי ניידות חלופיים ומכניסים, כגון: ספורט, בידור ועסקים קטנים קבלני משנה, נהגי מוניות, בעלי מוסכים קטנים, מסעדות עממיות וכמה תעסוקות שוליות. ‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס. )

הפערים בין אשכנזים למזרחים בתחום התעסוקה מביאים לפערים משמעותיים במשאבים, ולפיכך אלה יוצרים ריבוד עדתי. באוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, העניים ומעמד העובדים נמנים ברובם המכריע על עדות המזרח, בעוד ששכבת הביניים מעורבת ובעלת ייצוג-יתר מסוים לאשכנזים, ואילו הרובד הבינוני-גבוה והאליטה מורכבים מאשכנזים באופן מובהק. מערכת זאת יציבה, סטאטית ומנציחה את עצמה על ידי העברת הפער בירושה מדור ילידי חוץ-לארץ לדור ילידי הארץ. ‏‏(שפרינצק)

לפער העדתי הכלכלי יש השפעה ניכרת גם על ההבדלים ברמת החיים בין המזרחים לאשכנזים, אם כי פחות מאשר בחינוך ובתעסוקה. ההכנסה לנפש של משפחה מזרחית קטנה יותר מההכנסה לנפש של משפחה אשכנזית, אך הבדלים אלה אינם חדים במיוחד. הפער המשמעותי בהכנסה נמצא דווקא בקצות סולם ההכנסה, כאשר ממוצע רווחיהם של המזרחים פחות משמעותית לעומת ממוצע ההכנסה של האשכנזים. ביטוי נוסף לפערים במשאבים נמצא בתחום הדיור, כאשר האשכנזים ילידי חוץ לארץ מתגוררים בפחות צפיפות ביחס לעמיתיהם המזרחים. ‏‏ ( ‏פרס, י. ) 

ואולם, הפער החומרי המכריע ביותר בין העדות הוא בכמות ההון, כאשר האשכנזים נהנים מיתרון בולט בשל עובדת היותם ותיקים יותר בארץ, מקבלים פיצויים מגרמניה, תושבי שכונות מבוססות שבהן ערך הרכוש עולה באופן משמעותי, ובעלי משפחות קטנות יותר שבהן הצבר ההון לנפש גדול יותר במעברו בירושה. בעקבות ההורשה העוברת מדור לדור, רוב המשפחות מצליחות להוריש את הסטאטוס שלהן לצאצאיהן, באמצעות הדפוסים התרבותיים של גידול הילדים והסדרי ההורשה הכלכליים. אלה מתקבעים גם מאחר שהזמינות של המשאבים והמשיכה ההדדית שבין בני אדם הדומים זה לזה קושרת יחד אנשים מאותו מקום בסולם החברתי. ‏‏‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס. )

יתרה מזאת, בעוד שהדור הצעיר הנוכחי של מזרחים גדל במשפחות גדולות ולא כל כך מבוססות, שבהן להורים אין משאבים רבים להעביר לילדיהם, הרי שההיפך נכון לגבי ילידי ישראל האשכנזים הנהנים במשך כל חייהם מהמשאבים הטובים יותר של משפחות המוצא הקטנות שלהם. כיוון שמקובל בארץ שהורים תומכים בילדיהם במשך כל תקופת החיים, הרי המזרחים נמצאים במצב קבוע של נחיתות חשוב לציין, כי לפי פרופסור סמי סמוחה גורם זה צפוי להיחלש בעתיד משום שכיום גודל משפחה בקרב ילידי הארץ מעדות שונות דומה, אך לפי שעה יש לרקע המשפחתי השפעה חזקה. ‏‏

אחד הגורמים המשמעותיים המגבירים את האיבה והמתח הבין-עדתי בישראל הוא השוני והזרות בין העדות השונות. על-אף שכל העדות היהודיות משתייכות לדת אחת, מעבר לדמיון זה קיימים הבדלים עמוקים ביניהם בכל תחומי החיים: הלשון, דפוסי הסוציאליזציה, הלבוש, מבנה המשפחה והנורמות הקובעות את טיב היחסים בין אדם לחברו, התרבות החומרית מידת הידע הטכנולוגי ועוד. ובכל הגורמים הללו נבדלים בני עדות המזרח מהאשכנזים. ‏‏‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס.)

במפגש בין היישוב האשכנזי הוותיק עם העלייה ההמונית מארצות המזרח בלטו השוני התרבותי והזרות. הקושי הגדול היה היעדר תרבות מערבית, כמו אצל העולים מתימן, מכורדיסטן או מהרי האטלס, או רכישה חלקית ומתסכלת שלתרבות מערבית בחוץ-לארץ, כמו אצל עולי מרוקו. לעומתם, העולים מאירופה נקלטו משום שבאו עם אותו מטען תרבותי מערבי כמו של אחיהם הוותיקים. מגע התרבויות יצר, כאמור, סטריאוטיפים ומרחק חברתי, כאשר הקליטה במסגרות ביורוקרטיות ואי הגשת סיוע מיוחד לעולים המזרחיים מעבר לקליטה ראשונה, הערימו מכשול נוסף. ‏‏

ההבדל התרבותי המכריע בין שתי העדות – המזרחית והאשכנזית – הוא שמירת הדת. למזרחים, המיוצגים פחות בקרב החרדים מחד והחילונים מאידך, יש מנהגים דתיים משלהם והם מפרשים ומקיימים את המצוות באופן פשרני ומעשי יותר. משפחותיהם גדולות ומלוכדות יותר והיחסים בין המינים בתוכן פחות שוויוניים. ‏‏ העברית שבפיהם יותר אותנטית וקרובה יותר לערבית ופחות פורמאלית ואף קירבה לשונית-תרבותית זו של בני עדות המזרח לבני העם הערביהובילה לרתיעה מסוימת מאותה תרבות, והיה בה להשפיע על מעמדם של בני עדות המזרח לרעה. ‏‏

מאחר שחלק גדול יותר מהמזרחים הם עניים ופועלים, הם פיתחו דפוסי הסתגלות האופייניים לשכבות אלה, ובכך הם מובחנים מהאשכנזים הנוטים יותר לתרבות-המשנה של המעמד הבינוני והגבוה. ‏‏

הבדלים אלו בין תרבויות-המשנה העדתיות יצרו ועודם נוטים ליצור מתחים בחברה הישראלית. לפחות עד אמצע שנות השישים היה היחס למזרחים כאל נחותים ומאיימים מבחינה תרבותית, והופעל עליהם לחץ להיטמע. מאוחר יותר, ובתגובה לשינוי התרבותי שהמזרחים עברו, לנוכח מחאתם הגוברת והודות להשפעת הפלורליזם האתני בארצות הברית, התמתנו במידת-מה עמדות האשכנזים. ביטוי לכך ניתן למצוא בתוכנית שהנהיג משרד החינוך והתרבות, תוכנית מורשתיהדות המזרח, המיועדת להעשיר את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ספרות ופולקלור בתכנים מתרבות יהדות המזרח. אף ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים נפתחו לתרבות עממית מזרחית, שבעבר ראו אותה כנחותה ומנעו ממנה ביטוי רשמי. ‏‏‏‏

המעבר שחל בקרב האשכנזים מעליונות וסגירות תרבותית לעבר פתיחות חלקית, יצר עמימות מובנית לגבי שאלת התרבות. במקום שינוי אינהרנטי, נעשתה העמדה האשכנזית יותר מעודנת, מתוחכמת, מוסווית וגמישה, כאשר המזרחים עדיין נתפסים כיהודים שטרם הצליחו להשתחרר מדרכי חשיבה והתנהגות ערבית "מפגרת", אשר יכולתם נחשבת כמוגבלת והם מוגדרים כ"טעוני טיפוח". לדידו של סמי סמוחה, האשכנזים ממשיכים להחזיק בדימוי העצמי של מערביים, עליונים בתרבותם, ולדמות את המזרחים למעין ערבים נחותים. לפיו, הם מאפשרים כיום ביטוי למורשת יהדות המזרח כיוון שזוהי תרבות היסטורית מתה ולא-מזיקה.  

הימשכות הבעיה העדתית והאידאולוגיזציה שלה הייתה קשורה קשר הדוק בהתפתחות המחאה העדתית, אשר נדרש זמן רב להתפתחותה. בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה הייתה המחאה לטנטית, כאשר התפתחו סימני אזהרה שכל אחד מהם החריף את הבעיה והביא לידי פיתוחן של גישות חדשות. שם, ‏‏ יציבות הפערים הבין-עדתיים הפחיתה את סובלנותם של בני עדות המזרח לאי-השוויון העדתי, ועם ירידת מד-הסובלנות שלהם, עלו תגובות אישיות ופוליטיות הולכות ומחריפות. בעקבות הוותק העולה של עדות המזרח והתגברות משקל ילידי הארץ בתוכם, הקטינו המזרחים את השוני בינם לבין האשכנזים. דמיון בתרבות ובאורח החיים, ובמיוחד השירות המשותף בצה"ל גורם סוציאליזטורי משמעותי בתהליך היטמעות העולים, היוו בסיס לתביעת שוויון והקצאת משאבים.‏‏‏‏‏ ‏‏

אחד המדדים להסתגלותן של עדות המזרח לחיים מודרניים היה שיעור התגבשותה של תודעה פוליטית, ובהדרגה החל מצבם להתפרש במונחים כלליים יותר: ממצוקה אישית ומשפחתית – לתחושת קיפוח עדתית. בו-בזמן למדו להכיר את כללי-המשחק הפוליטיים בחברה דמוקרטית, שהייתה עד כה זרה להם. גישת הממסד הקולט לא נתקבלה עוד כגזירה משמים, אלא ראו בה עמדה פוליטית שניתן לשנותה באמצעות מאבק.  

על רקע הרגשת הקיפוח הממסדי, שנשלט על ידי האשכנזים שהגיעו מאירופה מחו העולים ממדינות צפון אפריקה ומדינות הים התיכון וצאצאיהם על יחס מפלה, פער כלכלי, גישה מוגבלת למשאבים של המדינה ואפליה בכל תחומי החיים. הביטוי הדרמטי הראשון להתפרצות שסע זה התרחש במהומות ואדי סאליב בחיפה . המהומות שהתחילו בחיפה התפשטו עד מהרה לעכו, תל חנן, מגדל העמק ובאר שבע ועוד ערים בארץ. אולם בגלל שהוצגו כפעילות של גורמים פליליים נשכחו מהר מאוד הגורמים האמיתיים של המהומות עד שהתפרצו שוב בעוצמה כעבור 12 שנים עם עלייתם של הפנתרים השחורים. ‏‏

ההתפרצות הגדולה השנייה הייתה בעיקר בירושלים ומחולליה היו הפנתרים השחורים, בעלי הסגנון העצמאי, שבאו בעיקר משכונות העוני, ופעלו בסיוע של קבוצות השמאל שי"ח ומצפן. נוסף על דרישתם לשיפור תנאי המגורים הם דרשו להיקרא לשירות החובה בצבא, על אף הירתעותו מכך, בגלל עברם הקרימינאלי. ‏‏

פעילותם הראשונה, הפגנה של מאות תושבי שכונות וסטודנטים, הסתיימה במפגש אלים בינם לבין המשטרה מאחר שהם לא קיבלו רישיון להפגנה. ראשי הקבוצה עברו את כל מסלול הקליטה המייסרת: צעירים מרוקנים, צאצאי משפחות מרובות ילדים שעם הזמן התמוטטה בהם סמכות דמות האב, יושבו בישובים ערביים נטושים בתנאים גרועים, סיימו לימודים במערכת חינוך יסודית בלבד, לא שירתו בצבא והועסקו בצורה מוגבלת בלבד השם שנבחר לקבוצה הזו אינו מקרי ומהווה הזדהות עם שחורים אחרים שהוקעו על ידי המערכת הממסדית – השחורים מארצות הברית בשנות השישים.   

האלימות של הפנתרים השחורים נבעה מתחושת הקיפוח העדתי, כמו גם מנוקשות המשטרה בטיפול בהפגנות, ומעימות אישי עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה עליהם ש"הם לא נחמדים". בשורה של כעשר הפגנות אלימות, בעיקר בירושלים, הותקפו שוטרים ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. הפגנות הפנתרים השחורים היו ביטוי אלים למצוקה שנמשכה כעשרים שנה. בעקבות המהומות הוקמה ועדה מיוחדת לבדיקת נוער במצוקה, על ידי ראש הממשלה, והצעות כלכליות הועלו בפני ראשי הפנתרים השחורים, דבר שהביא בסיכומו של דבר לקיצו של הארגון. ‏‏

צירוף מיוחד במינו זה של הפערים בכל תחומי החברה, מדיניות מפלה, וחולשות המזרחים, הוא הגורם להיווצרות מבנה ריבודי מעמדי-עדתי מגובש. הריבוד העדתי הממוסד בקרב היהודים מהווה בעיה רצינית. הוא גם ניצב כאות כישלון של הציונות והמדינה היהודית, שיש להם מחויבות מוצהרת להשגת שילוב עדתי מלא.

יש הטוענים כי למזרחים ולאשכנזים יש כיום תרבות יסוד משותפת המורכבת מדת יהודית, לאומיות יהודית, שפה ותרבות כתובה עברית, דפוסי התנהגות ישראליים מקומיים, מעין אתיקה ישראלית, הכוללת שימת דגש על כישורים, הישגיות, עבודה קשה, השקעה ותחרותיות, וכמה השפעות מערביות אחרות אתוס דמוקרטי, תרבות משפטית אנגלו-סאכסית בעקבות ההשפעה מתקופת המנדט, חומרנות, סגנונות חיים של המעמד הבינוני ותרבות המונים. תרבות ישראלית זו היא בעלת אלמנט משפחתיות חזק, מרכזיות של שיקולים לאומיים וקולקטיביסטיים בחיי הפרט, החשבה של יחסי אנוש ושכנות, תפיסת החוק כהגבלה בת-מיקוח ולא כל-כך מחייבת, וחדירה יתרה של הדת לחיי היחיד והציבור. ‏‏

דומה, אפוא, שכיום נושא התרבות רדום. יהודי המזרח אינם דורשים זכות להיות שונים, לפתח זהות, תרבות וחינוך נפרדים. אך יחד עם זאת, הם רוצים שיכירו בייחודם ויאפשרו להם להשפיע על עיצוב התרבות הלאומית. ‏‏‏‏‏(סמוחה‏‏‏, ס. )

לפיכך, רבים סבורים כי באיטיות אך בהתמדה הבעיה העדתית הולכת ומיטשטשת כשסע בחברה הישראלית, ולכן אינם רואים בה אי-איזו פרובלמאטיות אקוטית במסגרת שאר חוליי הדמוקרטיה הישראלית. דעה רווחת זו נשענת על סיבות רבות ומגוונות, שעליהם ניתן למנות את השילוב החברתי והתרבותי המתקדם במהירות, את תרבות ההמונים המשותפת אשר הופכת את כל ילידי הארץ לדומים, את רשתות החברים והשכנים שנעשות יותר ויותר מעורבות, את הגידול המשמעותי באחוז הנישואין המעורבים, על ההבדלים בשיעורי הפריון שהשתוו ומכאן השלכתם על גודל המשפחה בעתיד. כמו כן, באופן כללי, דומה כי ישראלים מאותה רמה כלכלית-חברתית חושבים ומתנהגים בצורה דומה, ללא הבדל עדתי. בקרב המזרחים יש שיעורי ניעות חברתית ואינטרסים מעמדיים שונים, כאשר רבים מהם הצליחו בחברה הישראלית, ואולם, קיומו של רובד עני גדול, מוריד את ממוצע ההישגים של המזרחים ומעיב על הצלחתם. נראה, כי אין שוםאפליה או דעה קדומה עדתית בעלת משמעות העלולה לעכב את הקידום של מזרחים בעלי מוטיבציה גבוהה, העובדים קשה ומשקיעים בקריירות ארוכות-טווח. והחשוב מכל – ניתן להעיד על כך שהשילוב העדתי נמצא בשלב מתקדם ברמות של המעמדות הבינוני, הבינוני-גבוה והאליטה. ‏‏ ( ‏פרס) 

לא פחות חשוב מכך, מנקודת ראות זו מודגשת העובדה כי המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח עדתי, אינם בעלי זהות עדתית ואינם תומכים בתנועות וברשימות עדתיות לבחירות. ממצאים מסקר מראים עד כמה חלשה הזהות העדתית בישראל: כאשר הנשאלים נאלצו לבחור את שלוש הזהויות החשובות ביותר עבורם מתוך שמונה זהויות, פחות מ- %‏3 מקרב המזרחים או האשכנזים בחרו בעדה. ‏‏

לאור נתונים אלה ניתן להצביע על ירידה בעדתיות כאלמנט משסע בחברה הישראלית. אחד הביטויים לכך הוא העובדה שאין בארץ מהומות עדתיות הכרוכות באובדן רכוש ונפש. תנועות מחאה עדתיות היו קצרות מועד ולא בדלניות במטרותיהן. שום ממשלה בישראל לא נפלה בשל מחלוקת עדתית. לפיכך, על-פי קני-מידה בינלאומיים השסע העדתי בישראל הוא מתון ונטול השפעה. ‏‏

לעומת ה"אופטימיסטיים", יש הטוענים כי למרות כל האפיונים הללו דומה שלבעיה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא אינה מרפה מסדר היום הציבורי מקום המדינה ועד היום. כדוגמאות להתלקחות הבעיה העדתית מציין סמי סמוחה אתמהומות ואדי סאליב, תנועת הפנתרים השחורים הנימה העדתית החריפה של מערכת הבחירות לכנסת , המחאה העדתית בעקבות פרשת אבו חצירה , אי-השקט העדתי בליכוד במהלך מאבקו הכושל של דוד לוי להגעה לעמדת הנהגה ‏, ואת הפרשה הממושכת של השר אריה דרעי ממפלגת ש"ס. הפרות אלה של הרגיעה העדתית, גרמו הלם ופחד בציבור בעוצמה שהייתה ללא כל יחס להיקף הקטן של האירועים הללו. לכן, טוען סמי סמוחה, כי עוצמת המתח העדתי שמתחת לפני השטח, הרבה יותר גבוהה ממה שניתן למצוא בסקרי דעת קהל או בשגרת היומיום. ‏‏

אם כן, נראה שמהצד השני של המתרס עומדת גישה מנוגדת לתפיסות הפופולריות, שעלו בעקבות השיפורים ביחסי העדות במרוצת השנים. לפי גישה זו הפוטנציאל של קונפליקט עדתי היה ונשאר ניכר משום שהאשכנזים ממשיכים לשמור על הדומינאנטיות שלהם. הם ייסדו את התנועה הציונית כדי לפתור את הבעיה היהודית באירופה, הקימו את היישוב, עיצבו את מוסדותיו ואת הנורמות שלו, ועמדו בראשו. על-אף שהעלייה ההמונית של המזרחים בשנות החמישים שינתה את המאזן הדמוגרפי ושחקה במידה מסוימת את הדומינאנטיות האשכנזית, המשקל המספרי המזרחי איננו יכול לערער את היסודות של החברה הישראלית שהונחו על ידי האשכנזים ואשר ממשיכים להישען על עדיפותם התרבותית, הפוליטית והמעמדית. סמי סמוחה מציין כי דומינאנטיות האשכנזים בישראל זוכה לתגבור מצד יהדות הפזורה האשכנזית ברובה, אשר בגישה הציונית מהווה עורף פוליטי וכלכלי ומאגר כוח אדם לישראל. ‏‏‏‏‏ 

לפי הגישה ה"פסימיסטית", אי-השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים, כאשר ריבוד עדתי ממוסד כמוהו ככישלון האידאולוגיה הרשמית של מיזוג גלויות ושל הצעדים השונים שהמדינה נוקטת בהם לשם צמצום הפער העדתי. המזרחים מרגישים קיפוח יחסי וטוענים לאוזלת יד המערכת במתן מענה לצרכיהם ובהשוואת מצבם לאלה של האשכנזים. אי-שוויון עדתי ממושך הוא בפוטנציה בסיס מוצק לאי-שביעות רצון, להתארגנות ולמאבק מצד המזרחים, אף בלי שאלה יעטו בהכרח אופי מתבדל או עדתי מובהק. ההבטחות הלא-מוגשמות של שוויון ושילוב בין-עדתי, רק מחזקות את הקובלנות והתלונות של המזרחים, החשים בסתירה צורמת בין כוחם המספרי לבין מעמדם הלא-דומינאנטי. ההכרה שגורל המזרחים ילידי ישראל אינו שפיר יותר מגורלו של דור העולים המזרחים, קונה לה אחיזה בקרבם, ומהווה גורם מתסיס וריאקציוני. הידיעה שמכל הקהילות המזרחיות והספרדיות בעולם היום, הישגיהם הכלכליים-חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים ביותר, מכה שורשים ומוסיפה לאי-הנחת שלהם בעניין הפער העדתי בחברה הישראלית, ויש בה להחריפו.  

 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 ‏סמוחה, ס. "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל" בתוך: אורי רם עורך, החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות. עמ' 172-202.‏

סמי סמוחה, שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל, בטאון מורי אזרחות

 


העבודה האקדמית בקובץ וורד פתוח, ניתן לעריכה והכנסת פרטיך. גופן דיויד 12, רווח 1.5. שתי שניות לאחר הרכישה, קובץ העבודה האקדמית ייפתח לך באתר מיידית אוטומטית + יישלח קובץ גיבוי וקבלה למייל שהזנת

‏270.00 ₪ לקוחות חוזרים, הקישו קוד קופון:

מחיקה ובלעדיות/מצגת