‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי עבודת הליצנים הרפואיים?

ראשי פרקים

 תקציר

מבוא

 שיטות המחקר

 מקורות המידע

ניתוח הנתונים

הטיות אפשריות

מהימנות המחקר

תפישת התפקיד בעיני הליצנים הרפואיים

הדימוי לעומת החזון

ה"מקצוע" לעומת ה"עיסוק"

מטרות העבודה

תכונות וכישורים נדרשים

תפישת תפקיד הליצן הרפואי בעיניי הצוות

 "בדרן" לעומת "מטפל"

תכונות וכישורים נדרשים

אוכלוסיית יעד לטיפול/לעבודה

הליצן והצוות הרפואי

הכניסה לתפקיד באגף הילדים

ציפיות ראשוניות

הצגת הליצנים לצוות כניסה לעבודה

השתלבות במערכת

השלכות כניסתם של הליצנים למערכת העבודה השוטפת באגף הילדים

עבודה עצמאית עבודה משותפת עם הצוות

אופי העבודה במחלקות השונות

יחסי עבודה עם הצוות הרפואי

שיטות העבודה של הליצנים הרפואיים

מאפיינים כלליים וחיצוניים

הופעה חיצונית

שפה

שיטות עבודה

יצירת קשר ראשוני

שימוש בקול וצליל, משחקי דמיון ופנטזיה

הסחת דעת, משחקי שליטה, משחקים להכרת המחלקה

שיטות להגברת היענות

חיקוי הילד

פיזיותרפיה

שיתוף ילדים בעבודה מול ילדים אחרים

עבודת צוות של ליצנים

תגובות ילדים, קבוצות גיל מיוחדות, הבדלי תרבות

תגובות הורים

מעורבותו והשפעתו של ההורה על הקשר ילד-ליצן, הקשר הורה-ליצן

השפעות העבודה על הליצנים הרפואיים

התמודדות הליצן בתוך מערכת היחסים עם הילד

חשיפה להליכים רפואיים "ויתור" ותחושת הכישלון

השפעה על החיים הפרטיים

דיון וסיכום

נספחים

ביבליוגרפיה

תקציר באנגלית

שילובם של ליצנים רפואיים בעבודה בבתי חולים מהווה תופעה חדשה יחסית. מטרתו של מחקר

איכותני זה, הייתה לבדוק את אופן שילובם של ליצנים רפואיים מקבוצת "רופאי החלום" באגף

הילדים של הדסה עין כרם, תוך התמקדות ביחסים המתהווים בין הצוות לליצן. המחקר בדק את

התפישות והעמדות כלפי הנושא, כמו גם את צורת העבודה בפועל. מקורות המידע היו ראיונות

שנערכו עם אנשי מפתח בצוות ועם הליצנים עצמם וכן דיווחים לפורום סגור באינטרנט של

הליצנים מ"הדסה" עין כרם ומבתי חולים אחרים.

ניתוח הנתונים העלה, כי מטרתם הראשית של הליצנים הרפואיים היא תמיכה בילדים, על ידי

יצירת קשר אישי עמם, בעוד התמיכה במשפחות הילדים ובצוות היא משנית. הליצנים הציגו

עצמם כמי שמנסים להתרחק מדימוי "הליצן הפורימי", זה המנפח בלונים ומחלק מתנות, אותו

הם מוצאים כממעיט מערכם ומיכולותיהם. תפישותיו של הצוות באשר לליצנים הרפואיים,

תפקידיהם והמשמעות המיוחסת להם, חלוקות. יש הרואים בו "בדרן" לעומת אחרים, הרואים בו

"מטפל". חילוקי דעות אלו, יחד עם חוסר בהירות לגבי מקומו של הליצן במערך ביה"ח, ליוו את

קליטתם של הליצנים בביה"ח, שהיתה כרוכה לעתים בחיכוכים עם הצוות.

בדרך כלל, מרבית עבודתו של הליצן מתבצעת באופן עצמאי, עם זאת, חלק ממנה מתבצע בצמוד

ובשיתוף פעולה עם הצוות, תוך סיוע להם במהלך ביצוע הליכים רפואיים ובדיקות גופניות.

מערכת היחסים עם הצוות מושפעת גם מתנאי הסביבה ואופיין של המחלקות השונות באגף.

הליצנים משתמשים במאפייניהם הייחודיים ובטכניקות שונות על מנת להביא להשפעות חיוביות

בקרב הילדים, בין השאר הגברת הענות לטיפול, הפחתת פחד וכאב, השבת תחושת השליטה

והביטחון העצמי וסיוע בפיזיותרפיה. המחקר מביא דוגמאות לתגובותיהם של ילדים והורים

לעבודתו של הליצן, כפי שהיא מדווחת ע"י הליצנים. כמו כן מתייחס המחקר להשפעות העבודה

על הליצנים עצמם.

הסוגיה המרכזית הנדונה במחקר היא שאלת היותו של הליצן חלק מהצוות על משמעויותיה

התפישתיות, הארגוניות והכלכליות. חלק גדול מהתשובה כרוך בחשיבות המיוחסת לעבודה

המשותפת. נראה כי ככל שמצטבר נסיון בעבודה השוטפת, לומדים אנשי הצוות להעריך את

היתרונות הגלומים בשימוש בליצן, הן עבור הילדים והן עבור הצוות עצמו.

ההחלטה להתייחס לליצן הרפואי כאיש צוות בביה"ח אינה מהווה רק עניין של סמנטיקה. עומדת מאחוריה אחריות המוסד המפעיל להכשרתו, "תחזוקתו" (מערך תמיכה נפשית, רענון מקצועי), תשלום שכרו ויצירת נהלי עבודה מתאימים לשילובו. רוב תוכניות הליצנים הרפואיים, הפועלות כיום בעולם, מבוססות על תרומות של גופים פרטיים, ארגוני צדקה ועמותות, ורק בחלק מהמקרים, בית החולים משתתף חלקית במימון התוכנית. בארץ, פרויקט "רופאי החלום" ממומן ע"י מספר בתי חולים באופן חלקי ובעתיד הם אמורים לעבור למימון מלא. ההכשרה המקצועית, בכל המקומות, מבוצעת ע"י גוף מקצועי חיצוני, האחראי גם על ההכשרה השוטפת במסגרת סדנאות וכנסים תקופתיים. אחד הרופאים המרואיינים במחקרו של ד"ר ספיצר אף מזהיר בהקשר זה, כי הטמעה מלאה של תוכנית הליצנים בביה"ח תהפוך אותה לצפויה ושגרתית (8). האחריות על התמיכה הנפשית בליצן, אינה מוסדרת בצורה ברורה. בפועל, מוצאים "רופאי החלום" סעד נפשי בפגישות מזדמנות עם אנשי צוות בביה"ח או בשיחות עם פסיכולוג הקבוצה בפורום באינטרנט. נראה כי השלכותיה הארגוניות של קבלת אחריות על הליצן כאיש צוות, דורשת חשיבה ויצירת הגדרות ברורות יותר מאלו הקיימות היום. יש להניח, כי תהליכים דומים יתרחשו גם בבתי חולים אחרים בארץ, אשר יבחרו להפעיל צוות ליצנים קבוע לאורך זמן. נקודה נוספת היא הרחבת פעילותם של הליצנים הרפואיים מעבר לאגף הילדים. מבוגרים זקוקים לתמיכה נפשית, עידוד ותשומת לב לא פחות מילדים. עולם המבוגרים, בניגוד לילדים, אינו מאפשר להביע מצוקות ודחפים באופן פתוח. הליצן נותן להם לגיטימציה ומאפשר להם 'להתפרק' בסביבה אוהדת. נסיון מועט, מקומי ובינלאומי, מלמד כי נוכחותו של ליצן רפואי במחלקות בהן מאושפזים מבוגרים, נתקלת בתגובות אוהדות ובעלת השפעות חיוביות. כבר היום, נתקלים אנשי 85 קבוצת "רופאי החלום" בבקשות מצד בתי חולים וגופים שונים לשלבם גם במסגרת של מחלקות אונקולוגיה, דיאליזה ופסיכיאטריה של מבוגרים. ניתן לקוות, כי התופעה תלך ותתרחב בעתיד. לצחוק משמעות עמוקה עבור כל אדם: על-פי הפילוסוף הצרפתי פרופ' הנרי ברגסון (13), הצחוק מייחד את האדם מכל בעל חי אחר. לטענתו, סיטואציות קומיות מתאפיינות במעבר חד לתפישה שונה של המציאות. מכאן, אולי, נובעת המשמעות הטיפולית של הצחוק, (ראה פרופ' אדיר כהן בספרו "חיים בצחוק") (14), החשובה במיוחד לחולים ומשפחותיהם במציאות הקודרת של מחלה ואשפוז. הצחוק מאפשר מעין בריחה לרגע או הענקת משמעות שונה לחלוטין למציאות הקשה. בדומה לגישות טיפוליות אחרות המעניקות דרור לדמיון ולרגשות (כגון תרפיה על-ידי ציור, סיפור, מוסיקה, ריקוד או בעל חי) הצחוק מאפשר התבטאות כאשר השפה הרגילה מגיעה למבוי סתום לנוכח ההלם של המחלה והניכור. הענקת משמעות שונה לסיטואציות שנחוו בעבר הוא בעצם יסוד טיפולי חשוב בפסיכולוגיה קלינית ("רה-ביוגרפיה") והצחוק מאפשר שינוי משמעות כזה בהווה, תוך כדי התרחשות. כך למשל ה"טראומה" הכרוכה באשפוז או בבדיקה רפואית מוחלפת בחווית משחק או צחוק ותיזכר ככזו. עוד מנקודת מבט פילוסופית, עולות מספר שאלות ביחס למשמעות הצחוק והאנושיות בעולם הרפואה המודרנית. בספרו של אומברטו אקו "שם הורד" (15) מסופר על נזיר וספרן במנזר בימי הביניים החוקרים רציחות שנועדו למנוע את חשיפתו של ספר סודי אודות הצחוק מאת אריסטוטל, כיוון שצחוק מעורר ספקות בקרב המאמינים. כשנשאל הרוצח מה מקור הרתיעה מהצחוק הוא משיב "הצחוק הורג את הפחד". האם הצחוק וההיתול פורחים כמשקל נגד ל"רצינותו" של הממסד הרפואי? האם באמת יש צורך בהפרדה בין הגורם שמצחיק לגורם שמטפל? האם יתכן כי הפופולריות שצברו הליצנים הרפואיים נובעת מיכולתם לספק למטופלים את האמפתיה וההקשבה, החסרים מעט בעולם הרפואה של היום, המסתמך יותר ויותר על טכנולוגיה רפואית ופחות ופחות על מגע אנושי בין מטפל למטופל? האם ומדוע יש הכרח לגורם חיצוני להחזיר מימד אנושי אבוד לרפואה, כפי שמתאר סרטו של פאטץ' אדמס? האם יש מקום ליצירת דו שיח והיכרות בין הליצנים הרפואיים לצוות הרפואי המתהווה (כבר בשלב הסטודנטיאלי)?

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

298(6):390-6

L.S. &Tan, S.A. Eustress of Mirthful Laughter modifies Natural Killer Cell Activity. Clinical Research