‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חיים בן עטר פרשן יהדות מרוקו?

תוכן עניינים

מבוא

בערי איטליה

בארץ ישראל

פטירתו

דרך לימודו

משפחתו

ספריו

חפץ ה'

פרי תואר

אור החיים

ראשון לציון

ליקוטים מכתביו

מעמדו והשפעתו ביהדות בכלל ובתוכה בחסידית בפרט

הערצת גדולי ישראל של דורו את קדושתו

מעמדו האישי במסורת החסידית

מעמד הספר "אור החיים" בקרב החסידים

השפעתו של "אור החיים" על ההגות החסידית

הנצחתו

ספרות שבחים והגיוגרפיה

ביבליוגרפיה

הקהילה החרדית

רבי חיים בן עֲטַר (או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש, על שם ספרו; 1696, ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 7 ביולי 1743, ט"ו בתמוז ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" פירושו על התורה.

את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי רבי חיים בן עטר במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהדות מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשיו וחבורת תלמידים שהתעתדה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, אף בזו האירופית. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים ובה הקים את ישיבתו, "מדרש כנסת ישראל". נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ תק"ג (1743), בגיל 47.

כשישים שנה לפני הולדת רבי חיים בן עטר 1631 נוסדה במרוקו שושלת המלוכה העלאווית השולטת במרוקו עד היום. המיתוס המכונן של המשפחה המלכותית העלאווית הוא שהם צאצאי משפחת הנביא מוחמד, ובהתאם הם תופסים את עצמם כממונים על הגנת האסלאם. היחס ליהודים במסגרת "הגנה על האסלאם" נתון לפרשנות ולרחשי לב, ולכן הלכה למעשה לא היה עקיב במהלך תקופתה של השושלת העלאווית, והיה תלוי במדיניותו של הסולטן בכל תקופה.[1]

מייסד השושלת העלאווית, מולאי ארשיד, הצליח במהלך מסע כיבושים לאחד את מרבית שטחה של מרוקוהמודרנית תחת שליטתו. במהלך מסע הכיבושים הוא התאכזר ליהודים בערים השונות שעליהן הצליח להשתלט. במרקש הוא הורה על שריפתה הפומבית של משפחתו של היועץ היהודי לשליט הקודם של העיר, והרס בתי כנסת. לאחר שכבש את אזור סוס בדרום מרוקו, גירש משם יהודים רבים והתייחס אליהם ברודנות.[2]

תחת מולאי רשיד עלה לשלטון בנו ויורשו, מולאי איסמעיל מלך בשנים 1672-1727. מולאי איסמעיל נודע באכזריותו כלפי נוצרים, אך היה דווקא אדיש ביחסו ליהודים. מסיבה זו מצד אחד לא מנע מיהודים להגיע לתפקידים בכירים כגון וזירים או שגרירים, אך מצד שני גם לא מנע את ההשפלות והפוגרומים נגד יהודים שהתרחשו בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, והטיל על הקהילות היהודיות מסים רבים. מולאי אסמאעיל הפך את העיר מקנס לבירתו, וכנהוג, בנה מלאח "רובע יהודי" ליהודים קרוב לארמון המלוכה. תחת שלטונו התחדשה היציבות במרבית שטחי מרוקו, ולקהילה היהודית ניתן אישור לשקם כמה מבתי הכנסת שנהרסו בימי אביו.

עשרים שנותיו הראשונות של מולאי איסמעיל בשלטון התאפיינו באישקט בין השבטים ברחבי מרוקו והוקדשו על ידו לביסוס שלטונו. לאחר התייצבות הממלכה מינה מושלים מקרב משפחתו ומקורביו לאזורי מרוקו השונים והתערב בעצמו רק במקרים של מרד. תקיפות ופוגרומים נגד יהודים אירעו מעת לעת, בעיקר בדרום המדינה, וכאמור, השלטון המרכזי בדרך כלל לא התערב ולא מנע את התקיפות. על רקע אירועים אלו התרחשה הגירה פנימית של יהודים בתוך מרוקו, לפי הנסיבות שהשתנו בהתמדה. משפחתו של בן עטר קיימה קשרים עם השלטונות, ומצבה הכלכלי הושפע ישירות מיחסם המשתנה ליהודים.

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

משה בר-אשר, משה עמאר, שמעון שרביט עורכים, פאס וערים אחרות במרוקו: אלף שנות יצירה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2013.

 א' בן חיים, מרן הרב עובדיה יוסף - מנהיג בין הלכה לקבלה, בין פוליטיקה למיסטיקה, הוצאת כרמל, תשע"ח 2018.