‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי התנגדות לחיפוש משטרה?

תוכן עניינים

אפנז'ר (המערער) הורשע בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של תקיפת שוטרים והכשלתם במילוי תפקידם, לפי סעיפים 1 ו-3 לחוק לתיקון דיני העונשין (תקיפת שוטרים), - (הם סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז - ); הרקע העובדתי דלהלן יסביר את הבסיס להרשעה.

, אחרי השעה אתת בלילה, באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, וברשותם צו חיפוש, לדירתו של אחד בשם סבח חילו (להלן : בעל-הבית), כדי לערוך בה חיפוש, בשעה שבתוך הדירה שהו מספר אורחים מלבד בעל-הבית ורעייתו. עילת החיפוש היתה, לפי עדות אחד השוטרים, חשד של עבירה של משחקי קובייה בסכומים גדולים, לפי עדותו של האחר, חשד להחזקת סמים ומשחקי קובייה, או, לפי הרשום בצו החיפוש, חשד של עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים. נאמר לנו גם, כי "המערער הוא בעל 'עבר' עשיר, אך השוטרים לא באו לעצור אותו, הוא אף לא בעל הדירה בה הצטוו לחפש, ואף אינו גר בה. הוא נמצא שם כאורח".

לפי גירסה אחת הקישו השוטרים תחילה הקשה קלה בדלת הכניסה לדירה ומשלא נענו ארבו מבחוץ למתרחש בתוכה. אולם, כדי לגרום, בכל זאת, לפתיחת הדלת ויחד עם זאת גם לשמור על יתרון ההפתעה, הפסיקו מבחוץ את זרימת הגז למתקן הבישול שבדירה, אשר, כנראה, היה בפעולה אותה שעה. ואכן, המערער ניגש לדלת החיצונית של הדירה ופתח אותה כדי לצאת החוצה ולעמוד על סיבת הפסקת זרימת הגז מן המיכלים הניצבים שם. משנפתחה הדלת ניסו השוטרים לחדור פנימה מבלי להזדהות ולהציג קודם את צו החיפוש. המערער זיהה אותם, התנגד בכוח לכניסתם ולהתקדמותם לתוך הדירה ואף צעק לתוך הדירה קריאת אזהרה "בולשת, בולשת". לאחר מאבק קצר ניתן לשוטרים להיכנס ולערוך את החיפוש שלא העלה מאומה. המערער הסביר את משמעות התנגדותו זו באלה המלים : "מנעתי מהם כי יש לי עבר ויש לי עניינים עם אנשים".

בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין, המקובלות עליו, לא הוכח כי היה כאן סירוב להרשות כניסה לדירה, לאחר הזדהות והצגת צו החיפוש, ולכן השוטרים פעלו ללא סמכות כאשר ניסו להיכנס לתוכה בכוח. מכאן, שהם עשו את שעשו שלא במילוי תפקידם כחוק. כתוצאה מכך, לא הותקפו כשוטרים וממילא גם לא הוכשלו במילוי תפקידם כאמור. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי השוטרים הותקפו כאזרחים רגילים וכי טענות המערער כי פעל מתוך הגנה לגיטימית או הצדק אחר כדין אין להן על מה לסמוך. משום כך, ביטל בית המשפט המחוזי את ההרשעות בשתי העבירות, תקיפת שוטרים והכשלתם במילוי תפקידם כחוק, והרשיע את המערער בעבירה של תקיפה לפי סעיף 249 לפקודת החוק הפלילי, (הוא סעיף 379 לחוק העונשין). לא התעכבנו על פרטי הנימוקים שעליהם הושתת ביטול ההרשעות כאמור, כי זהו נושא הראוי לדיון נפרד ונחזור אליו לאחר דיוננו בפסק הדין של בית המשפט העליון.

  המדינה והמערער הגישו בקשות רשות לערעור שני לפני בית המשפט העליון, נשיא בית משפט זה דחה את בקשת המדינה "ואילו לנאשם - החליט הנשיא - אני נותן רשות ערעור מוגבלת לשאלה אם על פי העובדות שנקבעו, עמדה לנאשם הגנה, הגבלה כפולה : (א) על-פי העובדות שנקבעו בלבד, תוך התעלמות מכל עובדה או השערה אחרות מעבר למערכת העובדות שקבע בית המשפט שעל פסק דינו נתבקשה הרשות לערער ; ו-(ב), אם נתקיימו במערכת עובדות אלה תנאי ההגנה הפרטית, כסייג לפליליות מעשה המערער, בהתאם לסעיף 22 לחוק העונשין. (הוא סעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, ), ולא לפי מערכת דינים אחרים, תהיה הבהרה זו מוזרה ככל שתהא. כי למותר להוסיף כי ההגבלה השנייה טומנת בחובה את הדבר המובן מאליו במדינת שלטון החוק, כי הבסיס הנורמטיבי הבלעדי להכרעה בשאלה המשפטית האמורה הוא דין המדינה ולא כל דין אחר ולו אף, מבחינת רמז להמשך הדיון, דיני המשפט העברי.

בבית המשפט העליון, על בסיס הערעור השני, זוכה המערער כליל, ברוב דעות, מהרשעתו, כאשר שופטי הרוב - הנשיא (זוסמן) והשופט אלון - סברו כי המערער פעל בתנאי ההגנה הפרטית, לעומת שופט המיעוט, השופט אשר, שגרס כי סברה זו מופרכת מעיקרה על-ידי "העובדות האמיתיות של המקרה", וכי דעת הרוב עשויה לעמוד במבחן רק תוך "התאמה" הולמת של העובדות אליה.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)