‏0.00 ₪

איחוד גרמניה קרם עור וגידים בהדרגה בשנות ה-80, עם הרפורמות מרחיקות הלכת שהנהיג מנהיג ברית המועצות דאז מיכאל גורבצ'וב- רפורמות שאפשרו לתושבי הגוש הקומוניסטי לטעום את טעמו של החופש. שינוי חשוב התרחש במאי 1989, כשהונגריה, שעד אז הייתה מאחורי מסך הברזל, פתחה את שעריה לגבול עם אוסטריה, ובשלושת הימים הבאים אלפי מזרח גרמנים ברחו אל המערב. בחודשים הבאים הפגינו המוני מזרח גרמנים נגד הממשל בדרישה להתאחד עם אחיהם במערב, וב-18 באוקטובר 1989, כתוצאה מהמשבר הפוליטי, התפטר מנהיגה של גרמניה המזרחית אריך הונקר (Honecker). ב-9 בנובמבר נפלה חומת ברלין, ויחד עמה גם הגבול בין מזרח למערב, ובמרס 1990 נערכו לראשונה במזרח גרמניה בחירות חופשיות.

לאחר משא ומתן בין הצדדים הוסכם על איחוד מוניטרי, כלכלי וחברתי של שתי הגרמניות, וב-31 באוגוסט 1990 נחתמה אמנת איחוד גרמניה, שאיחדה את המדינה באופן רשמי. כעת, לאחר שמערב גרמניה ומזרח גרמניה אוחדו, עלתה השאלה כיצד ליישם את תהליך האיחוד?

אחת השאלות המרכזיות שעלו במהלך האיחוד הייתה שאלת איחודן של שתי הכלכלות –הסוציאליסטית של גרמניה המזרחית והקפיטליסטית של זו המערבית. ב-1990, כשיצא פרויקט האיחוד לדרך, נוצרו ציפיות גבוהות למדי, בעיקר בקרב המזרח גרמנים, אבל בפועל יצרו השוני העצום במבנים הכלכליים וחוסר השוויון הראשוני בין שתי הכלכלות כמעט בן רגע נחיתות כלכלית של המזרח לעומת המערב. למן שנת 1990, לאחר שהוחלט כי שער ההמרה בין המארק המזרחי למארק המערבי יהיה 1:1, החלה מזרח גרמניה לסבול מחוסר השוויון הכלכלי, וזה הראה את אותותיו בתהליכים של פגיעה בתחרותיות, דה-תיעוש, אבטלה גואה, דמוגרפיה שלילית, וחוזר חלילה.