‏290.00 ₪

תוכן

תוכן 2

מבוא.. 3

מישור הפרשנות החקיקתית.. 4

מישור דרישות הצדק.. 6

שיקולים מדיניים וחברתיים ושיקולי יעילות.. 9

הרקע המדיני-חברתי : הצורך בסיום מהיר של החקירה. 9

התחשבות בהשלכות חברתיות-מדיניות במסגרת הכרעה שיפוטית.. 11

זכות הפרט מול אינטרס הציבור. 11

גישת הפסיקה בישראל. 13

גישת הפסיקה באנגליה. 15

דין פרוצדורה פלילית שהוכרזה כבלתי חוקתית.. 18

הניתן היה לוןעדה לצמצם את הפגיעה בזכויות הדיוניות ולמלא את תפקידה כראוי ?. 20

נושא ותיאור כללי 22

כלים ומושגים הקשורים לנושא והסברתם.. 23

אלמנטים בתהליך קבלת ההחלטות , פורום קבלת ההחלטה. 26

השיקולים בקבלת ההחלטה. 28

סיכום.. 29

מסקנות עיקריות.. 30

סעיף 15. 31

ביבליוגרפיה. 32

מבוא

שיקולים מדיניים וחברתיים ושיקולי יעילות 

אם במישור הפרשנות החקיקתית ובמישור מבחן הצדק קשה ללמד זכות על הועדה, הרי במישורים אחרים, מכריעים, יש נימוקים רבים המצביעים על כך שבנסיבות  החברתיות והמדיניות שבהן היתה מדינת ישראל שרויה אחרי מלחמת יום-הכיפורים, יש גם יש מקום ללמד זכות על הועדה, ואף לקבוע כי זו מיוסדת על מספר הנחות וקביעות. ראשית, הנסיבות המדיניות והחברתיות ששררו בזמן הנדון הצדיקו הגבלת היקף הזכויות הדיוניות שניתנו למי שעלול להיפגע מהחקירה, בשל החשיבות העליונה שהיתה לסיום החקירה בהקדם ; שנית, נסיבות מדיניות וחברתיות מהוות שיקול רלוואנטי במסגרת השיקולים להכרעה שיפוטית ; שלישית, הועדה לא יכולה היתה למלא כראוי ובמועד את המשימה שהוטלה עליה, אילו הרחיבה את היקף הזכויות הדיוניות שניתנו למי שהיה עלול להיפגע מהחקירה. נבאר את דברינו ונדון בראשון ראשון ובאחרון אחרון.

מישור הפרשנות החקיקתית

בהחלטת ועדה אגרנט ובפסיקת בית המשפט העליון בפרשת גונן בשאלת פירושו של סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, -, מתגלית גישה פרשנית מצמצמת ואף מאולצת של חוק העוסק בזכויות דיוניות, שהן בחלקן מעיקרי הצדק הטבעי.

סעיף 15 מקנה למי שלדעת ועדת החקירה עלול להיפגע מן החקירה ומתוצאותיה

 הזכות להתייצב לפני הועדה בעצמו, או על-ידי עורך דין, כדי להשמיע את דברו ולחקור עדים, אף אם אלה העידו כבר. הסעיף אף מקנה לו זכות נוספת, הכפופה לשיקול דעתה של הועדה, והיא-להביא ראיות.

על-פי החוק, משקנה פלוני "לסרבול דיוניה בדברים שאינם נוגעים לעניין"3. כך עולה בבירור הן  נוסח החוק 4 והן מתולדות חקיקת הסעיף, כפי שאלה משתקפות בבירור מדברי הכנסת ומהשוואת נוסח הצעת החוק עם הנוסח הסופי שנתקבל5.

לפי פירוש הועדה לא היה מקום להפעיל את הסעיף "כאשר עדותו של פלוני כמות שהיא הביאה לידי הסקת מסקנה לחובתומעין הודאת בעל דין), או כאשר מסקנה כזאת נבעה ממסמך שהוא היה צד לו או מזכרון דברים או מפרוטוקול של דיונים שבהם השתתף"6. הועדה לא חסר....זדמנות להתייחס בעצמו לתוכן המסמך". לפי פירוש הועדה, רק כאשר הוסקה מסקנה לחובתו של אדם מראיה זרה (דהיינו, שאינה נובעת מדברים שאמר לועדה, או ממסמך שהוא היה צד לו ושהונח לפניה), הופעל לגביו סעיף 15 וניתנו לו הזכויות הקבועות בו. בשתי עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק סירב בג"צ להתערב בהחלטת הועדה7, אם כי לא חיווה דעה באשר לפירוש הנכון של סעיף 15.

במישור הפרשנות החקיקתית יש קשיים בקבלת הפירוש המצמצם שניתן לסעיף 15 על-ידי הועדה. על-פי תולדות חקיקת הסעיף ברור, כי המחוקק נקט לשון ציווי מתוך מגמה מודגשת להבטיח את זכויותיו של מי שהחקירה עלולה לפגוע בו8, וגם לשון החוק אינה משאירה מקום לשני פירושים. פירוש זה אף עומד בניגוד להלכה הכללית, שלפיה חיקוקים דיוניים יש לפרש באופן מורחב, כך שיוענקו למי שעלול להיפגע.דיוניות רחבות9.

בהקשר זה יש להעיר, שקיימות דוגמאות נוספות בפסיקה לפירוש מצמצם של חיקוק העוסק בזכויות דיוניות (דהיינו, פירוש המעניק לאזרח זכויות דיוניות מצומצמות), וזאת גם כאשר נוסח החוק בלשון ציווי10. להבהיר, כי הפירוש המצמצם של הועדה לסעיף 15 לא שלל את זכות השמיעה הקנויה על-פי עיקרי הצדק הטבעי למי שעלול להיפגע מהחקירה, שכן הועדה שמעה את כל מי שעלול היה להיפגע ; פירוש הועדה רק צמצם את היקפה של זכות השמיעה שניתנה למי שעלול להיפגע. כידוע, יש להבחין בין עצם החובה לשמוע מי שעלול להיפגע מהחלטת הרשות, ובין היקפה של זכות השמיעה, והיקף זכות השמיעה תלוי במטרת ההליך, באופיו ובנסיבות העניין11.

 מישור דרישות הצדק

כמו כן קשה לקבל את עמדת הועדה, שלפיה פירושה "עולה בקנה אחד עם דרישות הצדק, והוא הבטיח דיון הוגן"12, לכל מי שהופיע בפניה ונזכר בדין וחשבון שלה לחובתו ; גם הנימוקים שהביא בג"צ להצדקת עמדה קר לא ייפגע על-ידי חומר נסתר, אבל נוכח הכלל, על-פיו חוקרת הועדה, רק אמרי פיו של העותר עלולים לבסס מסקנה לרעתו, ואין טעם שאנו נחייב את הועדה לומר לעותר, מה שממילא גלוי לו וידוע, שדבריו הוא או מסמכים שהוא הגישם או שהוצגו לפניו, עלולים להביא את הועדה לידי מסקנה פוגעת.."

ומאותו טעם גופו דחה בית המשפט את הטענה שהצדק נפגע על-ידי כך שלא התירו לעותר לעיין בראיות אחרות, זולת דברי עצמו13.

כפי שציינו כבר מחברים אחרים14, שלילת הגישה אל חומר ראיות אחר מונעת ממי שעלול להיפגע ממסקנות הועדה .הישראלית היא כי יש להעמיד לרשות האדם העלול להיפגע גם חומר חקירה אחר הקשור בו, אף אם אין עומדים להשתמש בו כנגדו, וזאת כדי שיוכל למצוא בחומר ראיות לזכותו, או המחזקות את גרסתו. העקרונות הבאים להבטיח צדק והגינות כלפי הנאשם בסדרי הדין הפלילי הם אשר צריכים להנחות ועדת חקירה משפטית. שכן, גם ועדת חקירה עוסקת בדיני נפשות ובהכרעה בשאלות הקשורות בשמם הטוב של אנשים ובמעמדם המקצועי והציבורי15. בסדר הדין הפלילי הטיל המחוקק על התביעה, את החובה לגלות לסניגוריה את כל חומר החקירה. על-פי הפירוש שנתן בית המשפט העליון בעניין לביא 16 לסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי עדה, שקיבלה גושפנקה בפסיקת בג"צ בעתירותיו של גונן, כי ניתן לקיים דיון הוגן ולעמוד בדרישות הצדק ללא העמדת חומר הראיות לעיונו של "מי שעלול להיפגע", עומדת בסתירה לתפיסת הצדק המשתקפת בחוק סדר הדין הפלילי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון.

מעניין לציין, כי השקפת הועדה, שנתמכה בהנמקת בית המשפט הגבוה לצדק, כי הסתמכות על דברים שיצאו מפי האזרח עצמו לחובתו אינה פוגעת בדרישות הצדק, נדחתה על-ידי בית הלורדים באנגליה. כך עולה מפסק הדין המנחה בנושא עיקרי הצדק הטבעי Baldwin .v Ridge17. בית הלורדים פסק באותו עניין, כי גוף החייב לפעול על-פי עיקרי הצדק הטבעי אינו יכול לפסוק לחובתו של אדם, בהסתמך על דבריו של אותו אדם בפני גוף שיפוטי אחר, אלא הוא חייב לשמוע בעצמו את האדם לפני קבלת ההחלטה. העובדות הצריכות לעניין באותו מקרה היו כדלקמן : מפקח משטרה פוטר על-ידי ועדת הפיקוח, לתת למפקח הזדמנות לטעון את טענותיו בפניה בטרם פסקה לחובתו בהסתמך על דבריו במשפט18, ומכיוון שלא עשתה כן פגעה בעיקרי הצדק הטבעי. אפשר כמובן לאבחן בין הלכת ריג' נ' בלדווין ובין הדרך שבה הלכה ועדת אגרנט.

שם-הגוף שדן בעניינו של המפקח והחליט לפטרו לא שמע את המפקח, וסמך את החלטתו על דברים שאמר בפני גוף אחר ; ואילו כאן - ועדת אגרנט שמעה היא עצמה את העדים ועל סמך דבריהם בפניה פסקה לחובתם. אולם כנגד זה ניתן לטעון, כי גם שם וגם כאן, כאשר נאמרו הדברים ששימשו בסיס למסקנה לחובתם . לא היו מודעים בצורה ברורה להשלכות השליליות שיש לאותם דברים, כאשר בוחנים אותם לאור אותה מטרה שלשמה השתמשה הועדה בדבריהם בסופו של דבר. כתוצאה מכך, ייתכן שהחסירו פרט עובדתי זה או אחר, או נמנעו מלהביא עובדות שהיו צריכות לעניין. אילו הובהר להם לצורך איזו מטרה ישמשו דבריהם, אולי היו מוסיפים פרטים עובדתיים, אשר היו מבהירים את התמונה ומנקים אותם מכל אשם או חשד.

נקודה זו מובהרת היטב בדבריו של רב אלוף אלעזר ז"ל בתזכיר שחיבר על דו"ח הועדה : "בעת מתן עדותי לא יכולתי לדעת באילו נושאים הנחתי את דעתה של הועדה ובאילו הסיקה הועדה מסקנות לחובתי. חשיבות .ין זה היא בעיקר לגבי נושאים שלא נשאלתי עליהם, לא התייחסתי אליהם או לא הרחבתי עליהם את הדיבור"19. וכך היה מצבו של המפקח בפרשת ריג' נ' בלדווין. דבריו במשפט הפלילי נאמרו כדי להגן עליו מפני אישום פלילי, ואותה שעה לא ידע כי עליו להראות גם כי לא היה פגם בהתנהגותו שיצדיק את פיטוריו. נראה, לכן, כי פסק הדין ריג' נ' בלדווין עוסק באותה בעיה עקרונית שהתעוררה בפני ועדת אגרנט.

אם רואים את פסק הדין של בית הלורדים בפרשת ריג' נ' בלדווין כבעל כוח שכנוע, הריהו עומד בסתירה להשקפת הועדה שנתמכה על-ידי בג"צ. אולם, כפי שמבואר בהערות השוליים20, גם בבתי המשפט באנגליה דת אגרנט. נראה אפוא ששאלה זו אינה ניתנת לפתרון חד משמעי, ויש מקום להשקפות שונות באשר לדרישות הצדק לפי נסיבות העניין.

הרקע המדיני-חברתי : הצורך בסיום מהיר של החקירה

הימים שבהם מונתה הועדה לערוך את חקירתה היו ימי משבר מדיני-חברתי, משבר אמון של העם בהנהגה המדינית, ופגיעה קשה באמון העם בפיקוד הבכיר של צה"ל, שהוחרפה בשל "מלחמות הגנרלים" לאחר מלחמת יום-הכיפורים. ערעור סמכותה ומרותה של הממשלה קיבל ביטוי בהפגנות ובעצרות מחאה המוניות שכמותן לא ידעה המדינה. ממצאיה של ועדת אגרנט היו צפויים לשמש בסיס לתחילת הפעולות להבראת החברה ולהחזרת אמון העם בהנהגה המדינית ובפיקוד העליון של צה"ל. היה גם חשש שהתמשכות החקירה תגרום לתחושה בציבור שהשלטון "קובר" את החקירה בסיוע הועדה, ומונע הטלת אחריות על האשמים. דבר  חיוני שהועדה תעשה מאמץ עליון לסיים את עבודתה במהירות האפשרית. מתוך התחשבות בנימוק מרכזי זה ראתה הועדה לנכון לפרסם דו"ח ביניים, ולא להמתין עד השלמת עבודתה21. הועדה התלבטה בין ההכרח לסיים את עבודתה מהר ככל האפשר, תוך הגבלה מסוימת של הזכויות הדיוניות של האנשים העלולים להיפגע על-ידי בחירת פירוש מצמצם לסעיף 15 לחוק, ובין פירוש מרחיב יותר, שיעניק זכויות דיוניות רחבות, אך בד-בבד יגרום נסיבות החברתיות-מדיניות שתוארו לעיל, העדיפו חברי הועדה את הפירוש המצמצם, וקבעו כי הם "משוכנעים, שפירוש אחר, יותר מרחיב של הסעיף היה מסכל את החקירה לחלוטין, על-ידי סיבוך ללא תקנה של הליכיה"22. בסיום החקירה, בדו"ח הסופי, קבעו חברי הועדה כי הניסיון שרכשו בה היה בו כדי לחזק את דעתם כי הפירוש המצמצם היה חיוני למילוי התפקיד המונומנטאלי, שהוטל עליהם, במהירות האפשרית23. יש לציין, שהועדה ישבה 14 חודשים, וקשה להעריך בכמה חודשים היתה מתארכת תקופת עבודתה אילו אימצה את הפירוש המרחיב יותר; אולם גם לפי הפירוש המצמצם, כך מציינת הועדה, היא נתקלה בקשיים לא מעטים בדרך חקירתה24.

על השיקולים שעמדו לנגד עיני הועדה ניתן ללמוד לא רק על-פי דרך ניתוח הרקע והנסיבות אלא גם מדברי הועדה עצמה. הועדה ציינה בפירוש את האווירה הציבורית המתוחה שליוותה את החקירה, ואת הציפיות מצד חלקים רחבים בציבור לסיום מהיר של החקירה25. הועדה גילתה רגישות מיוחדת לעניין משך החקירה. בדו"ח הסופי מציינים חבריה כי תקופת החקירה של 14 חודשים אינה ארוכה מן המצופה בנסיבות העניין, בשים לב לריבוי הנושאים שנחקרו על-ידיה והיותו של כל אחד מאלה רב-היקף ומסובך מעצם טיבו26. גם בקביעת היקף הנושאים שנבחרו לחקירה שיוותה הועדה לנגד עיניה את השיקול כי "החקירה לא תתמשך עוד זמן ניכר"27.

וכאן המקום לעורר את השאלה, האם צדקה הועדה בהערכתה, שמתן זכויות דיוניות מלאות לאנשים העלולים  וחברתיות חמורות.

התשובה לשאלה זו תלויה בשני נעלמים, שנשארו בחזקת נעלמים עד היום. הנעלם האחד: בכמה זמן היתה מתארכת חקירת הועדה אילו הופעלו הוראות החוק כלשונן לגבי האנשים אשר עלולים היו להיפגע מהחקירה, שמספרם הגיע לכמה עשרות; הנעלם השני : מה היו התוצאות למערכת החברתית והפוליטית במדינה אילו התארכה החקירה לתקופת זמן נוספת בלתי ידועה בשל מתן מלוא הזכויות הדיוניות לאנשים העלולים להיפגע.

מכיוון שהועדה היתה צריכה להחליט כשלפניה ניצבו שני נעלמים שאין להם פתרונים, קשה לבוא בתרעומת אל  את הפירוש המצמצם את היקף הזכויות הדיוניות הנתונות לאנשים העלולים להיפגע. שכן החלטה לבחור בפירוש הרחב עלולה היתה לגרום לכשלון הועדה במשימתה, ולתוצאות חברתיות ומדיניות אשר את טיבן היה קשה להעריך ולצפות.

בקשר לכך, ניתן לומר שעוצמת התגובות מכל חלקי הציבור על מסקנות הועדה בדו"ח החלקי והסופי מחזקת את ההערכה כי היה אינטרס ציבורי ראשון במעלה לסיים את החקירה מוקדם ככל האפשר, וכי הועדה היתה נוטלת על עצמה סיכון גדול מדי אילו בחרה בפירוש שהיה גורם להארכת משך החקירה לזמן בלתי ידוע.

התחשבות בהשלכות חברתיות-מדיניות במסגרת הכרעה שיפוטית

זכות הפרט מול אינטרס הציבור

הן הועדה28, והן בית-המשפט הגבוה לצדק29, הביעו את הדעה כי בשל מימדי החקירה וחשיבות הנושא מן הדין היה  שחייבו סיום מוקדם ככל האפשר של חקירה עצומה במימדיה ובעלת השלכות חברתיות ומדיניות הרות-גורל.

ואכן ברור, כי כאשר חוקק חוק ועדות חקירה, לא שיער איש כי המסגרת שהוא מקים תשמש לחקירת אירוע מסעיר ועצום במימדיו ובחשיבותו כמלחמת יום-הכיפורים. יש להודות שהמחוקק, כאשר קבע אח הזכויות הדיוניות הרחבות, ראה לנגד עיניו חקירות רגילות, מצומצמות בהיקפן ובחשיבותן.

כאן עולה  בהיותה מונעת על-ידי שיקולים מיוחדים, שחייבו סיום מוקדם ככל האפשר של החקירה. ועל-דרך ההכללה, עד כמה רשאי גוף שיפוטי, בבואו לפרש חוק, להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובתוצאות האפשריות של החלטתו.

אם נוקטים קו מחשבה, שאינו מקובל עלינו, כי המשפט חייב להתעלם מהנסיבות הקשורות בעניין המשמש נושא להערכה, אזי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. בדרך זו הלך לורד אתקין, בדעת מיעוט שנתן בפסק הדין המפורסם בעניין Liversidge v. Anderson, שניתן בעצם ימי מלחמת העולם השנייה. באותו היה על בית הלורדים להכריע בשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת שר הפנים להוציא צו מעצר מינהלי מכוח תקנות ההגנה לשעת חרום נגד אדם, כאשר יש לשר עילה סבירה להאמין כי הוא עויין וכי דרוש להטיל עליו פיקוח. דעת הרוב היתה שבית המשפט לא יתערב בהחלטת שר הפנים. לורד אתקין, אשר גרס אחרת, הוסיף וקבע כי "גם בעצם ימי קרבות, החוקים אינם שותקים. ניתן לשנותם, אך הם מדברים באותה שפה בימי מלחמה כבימי שלום"30. גישה זו היא העומדת מאחורי הביקורת על הפירוש שנתנה הועדה ועל בג"צ, שנמנע מלהתערב בהחלטה. ביקורת זו גורסת, שמימדי החקירה וחשיבותה אינם יכולים להוות שיקול בהכרעה  והן בישראל ואף בארצות אחרות אין מקבלים קו מחשבה זה, שהמשפט והחוק מנותקים מהמציאות החברתית והמדינית. אמת נכון הדבר, כוחו של חוק נבחן דווקא בעת משבר ומבחן, ולא בעתות רגיעה ושגרה. אולם, כאשר אימוצו של הפירוש המילולי של החוק עלול לגרום בנסיבות העניין נזק חמור לציבור, השופט לא ימלא את תפקידו כהלכה, אם ידבק בגישה שלפיה אין לפניו אלא מילות החוק, ושהנסיבות החברתיות והמדיניות חורגות מתחום השיקולים הענייניים להכרעה משפטית.93537047871

אחד מתפקידיו של השופט הוא להתאים את החוק לשינויים בנסיבות, שאותן לא צפה המחוקק. ברור לעין, שהדרך שבה הלכה הועדה, ובית המשפט בעקבותיה, היה בה משום התאמת החוק לנסיבות המיוחדות.

גישת הפסיקה בישראל

הפסיקה הישראלית אינה ענייה בפסקי דין, אשר קובעים במוצהר, כי על בית המשפט לשקול את ההשלכות החברתיות והמדיניות של פסקי הדין היוצאים מלפניהם, ואת הנזק הציבורי שייגרם, אם ידבקו בלשון החוק או בעקרון משפטי קיים שאינו תואם עוד את צורכי הזמן. כך, למשל, אמר השופט ויתקון, כי " מתפתח בה באפיקים רצויים לפי צרכי הזמן"32.

ההשלכות החברתיות של פסיקת בית המשפט הן שהביאו את בית המשפט הגבוה לצדק לסרב ליתן סעד בעניין קרמר33, לעותר אשר ביקש להעביר את בנו, בהתאם לתקנות החינוך הממלכתי (העברה), מבית-ספר מקיף שבמסגרתו שילבו רשויות החינוך בירושלים תלמידים משכונות מבוססות עם תלמידים משכונות עניות לבית-ספר פרטי. הנימוק העיקרי לסירוב היה, כי היענות בית המשפט לבקשת העותר תסכל את תוכנית הרפורמה בחינוך, שהונהגה על-ידי משרד החינוך ואשר מגמתה להבטיח שוויון . ארד", אישר בית המשפט העליון את פסילת רשימת המועמדים של "אל ארד" לכנסת, למרות שמילאה אחר כל התנאים הקבועים בחוק, בנימוק שמכוח היות מדינת ישראל מדינה יהודית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במגילת העצמאות, כל גוף המצהיר כי הוא מתנגד למדינה היהודית אינו יכול להיבחר לכנסת, אפילו לא נקבעה בחוק סמכות מפורשת לפסילת גוף כזה מלהשתתף בבחירות לכנסת. תוצאה אחרת עלולה להביא להרס המדינה, כפי שאירע לרפובליקה הויימארית, שלא השכילה להתגונן מפני הנאצים.

הן בפרשת ירדור והן בעניין קרמר העדיף בית המשפט אינטרס ציבורי לאומי על זכות חשובה ויסודית של הפרט, מבלי שהיתה לרשות סמכות מפורשת להגבילה. ואל ייקל הדבר בעינינו. בירדור נדונה הזכות להיבחר, שהיא יסוד-היסודות של המשטר הדמוקרטי, ושאינה נופלת בחשיבותה מעיקרי הצדק הטבעי, ואולי אף עולה עליהם  זו הוגבלה, על-ידי פרשנות מאולצת של תקנות וללא הסמכה חד-משמעית של המחוקק. כללו של דבר, שיקולים חברתיים ומדיניים ממלאים תפקיד חשוב בפסיקת בתי המשפט.

בהמשך לאותו קו מחשבה ניתן להצביע גם על פסקי דין שבהם הכשירו בתי המשפט מעשים מינהליים שנעשו מתוך הפרת הוראות החוק, אף שהוראות אלה נוסחו בלשון ציווי קטגורית, וזאת מהטעם שאם לא יכשירו את ההליך ייגרם נזק לציבור.

בעניין גרצייני נ' שר המשטרה 35 פסק בית המשפט העליון, כי עבור המועד הקבוע בחיקוק לקיום חקירה מוקדמת על-ידי השופט אינו פוסל צו מעצר, שהוצא נגד חשוד ברצח עד תום ההליכים נגדו, ואינו מחייב שחרורו של מחייבת, ולא כהוראה מנחה בלבד. הנימוק לכך היה שמסקנה אחרת היתה גורמת נזק כבד לציבור36. גם בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק בעניין חידוש מינויה של המועצה הדתית בראש העין מצטיירת גישה זהה. שר הדתות לא חידש את כהונתה של המועצה הדתית במועד שנקבע בחוק. התעוררה השאלה, האם רשאי השר לחדש את ההרכב לאחר המועד.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)